בכוחי ועוצם ידי אחישנה

חג שבועות מציין השנה עניין נוסף ומיוחד על ריבוי העניינים שמתקשרים אליו בדרך כלל. יחד עם מתן תורה, קציר חיטים, הבאת העומר, הבאת ביכורים, רות המואביה, מוצרי חלב וחג האהבה, אנו מציינים השנה גם חמישים שנות כיבוש.

בהכירי את הנפשות הפועלות ואת המנגנון שמקיים את הכיבוש כל כך הרבה שנים, וסוף לא נראה באופק, כתבתי נובלה העוסקת בנושא. הנובלה מספרת על אנשים החיים בהתנחלות בלב השטחים הכבושים, ומי שקרא מצא שהם אנשים רגילים בתכלית.

כמו כולנו, גם המתנחלים אוהבים וכואבים, גם הם מתלבטים ומחפשים. גם הם אנשי משפחה. לא אנשים רעים. יחד עם זאת, דבר אחד משותף לכולם ומייחד אותם מאנשים נורמלים – היכולת החולנית-מחליאה שלהם להתעלם מזוועת הכיבוש המצוי ללא הרף, רגע רגע, שעה שעה, מול הפרצוף שלהם. מול הפרצוף של כולנו.

יש צורך בהגנות מיוחדות כדי לטבול כל כך הרבה שנים בתוך ביצת השרצים הממאירה הזו מבלי להיפגע, ולמתנחלים יש את ההגנה החזקה מכולן – אמונה מודרכת בידי רבנים. בינם לבין המרחב הסובב אותם חוצץ תווך דביק ושמנוני המעוות את המציאות ולש אותה מחדש לחזיונות תעתועים ומקסמי שווא לפי הזמנה.

קשה להתווכח עם מישהו הרואה חושך כאור ואור כחושך, האומר לרע טוב ולטוב רע, שם מר למתוק ומתוק למר. גם קדמונינו עמדו חסרי אונים מול התופעה האנושית הזו ועל זה בדיוק זעק הנביא: עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ, עַם סָכָל וְאֵין לֵב.

קשה להתווכח אבל אין ברירה אחרת. מי שמבקש לנסות ולתקן את העיוות חייב להיכנס לתוך הדיון האמוני ושם לנצח את הרבנים ואת חסידיהם השוטים בנשקם הם. אני מרשה לעצמי לנקוט בשפה בוטה כי ביליתי את החודשים האחרונים בוויכוחים עם מעט רבנים ועם הרבה חסידים ומצאתי שמרביתם שוטים ותינוקות. הם חסרי אונים מול טיעונים מקוריים, ומי שישקיע ויעמיק קצת בדברי חכמים ימצא שהם מספקים שלל טיעונים בעד זכויות אדם, קידמה וערכים ליברליים. שבעים פנים לה, ורק בורות ועצלות הפקירו את המרחב הזה בידי המתנחלים ורבניהם העושים אותו קרדום לחפור בו בשירות נטיית ליבם הימנית-פאשיסטית. תחת ביאליק ורבניצקי ואחד-העם וברל קצנלסון זה לא היה קורה, ועובדה שלא קרה.

בכוחי ובעוצם ידי אחישנה – הפירוש

בכוחי ועוצם ידי אחישנה הוא צירוף מקורי שלי בו חיברתי שני עניינים ידועים מאוד בדברי חכמים אבל שונים בתכלית. צירופם יחד הוא חץ שלוח בליבת הרעיון המתנחלי.

כוחי ועוצם ידי מגיע מפרשת עקב בספר דברים שם מזהיר משה את בני ישראל לבל יגבה לבבם כאשר יצליח הקב"ה את מעשיהם: "… וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים … וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה".

אחישנה מגיע מישעיהו ס' כב': הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה. ועל כך דרשו חכמים (סנהדרין צ"ח): זכו – אחישנה, לא זכו – בעיתה. כלומר, אם יהיו לישראל זכויות יקדים הקב"ה את הגאולה ואם לא יהיו זכאים תבוא הגאולה בזמן שנקבע לה. מכאן ניתן להבין שהגאולה בוא תבוא, אך מועד הגעתה תלוי במידה מסוימת בעם ישראל, ואם נהיה זכאים בכך שנתעלה כולנו במדרגה הרוחנית-מוסרית, תקדים הגאולה להגיע.

הזכות, אם כך, באה מהתעלות מוסרית ורוחנית, היותנו מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ (שמות יט' ו). אבל רבני המתנחלים מוסיפים כי לצד ההתעלות הרוחנית, ואפילו הרבה לפניה, חייב לבוא מעשה גשמי – פוליטי, מדיני וצבאי. הם דורשים הקמת התנחלויות, סיפוח שטחים, ועלייה להר הבית כדי לקדם בניית בית מקדש. כלומר, הם דורשים לייצר מציאות משיחית באמצעים תקיפים בסגנון כוחי ועוצם ידי ולהחיש בכך את גאולה. הגיעה העת ואני אחישנה, אומר המתנחל. אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא הקב"ה.

יש הרבה ארס בצירוף של עוצם ידי עם אחישנה, שכן הוא מציג בתמצות את ליבת החטא המתנחלי. זהו ביטוי קצר וקליט, ברור לגמרי לתלמידי חכמים, ולכן גם מוציא אותם משלוותם.

על כן, אנא מכם יהודים יקרים, אחים לצרה. אנא הפיצו את הביטוי בכל דיון בפייסבוק, הטרילו איתו כל אמירה מנוולת מסמוטריץ' ועד בנט, טקבקו ושתפו אותו בין אנשי שלומנו בכל ארצות מושבם, למען תגדע רשעת המתנחלים ותיעלם מהארץ ועם ישראל יתעלה במדרגות המוסר והצדק, וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל-הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר ה' אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים; וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת. לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.

 

מה משמעות הנבואה שניתנה לשוטים

לפני שבוע טענתי כאן כי התפקיד המרכזי שמייחסים רבני הציונות הדתית לרבי עקיבא בהנהגת המרד נגד הרומאים הופך אותו לאחראי המרכזי לכישלון המרד ואותם לבלתי כשירים להתערב בענייני המדינה. הלקח נראה לי חד-משמעי ומתבקש, אך לא הופתעתי כשקיבלתי כמה תגובות מתלמידי חכמים בני הציונות הדתית שלא חלקו על העובדות אבל הסתייגו מפרשנותן. לדבריהם, אין שום דופי במעשיו של רבי עקיבא ולראיה דברי חכמים ורבנים שראו בו למרות הכל ראש וראשון לחכמים. מכאן, שכדי לשכנע בני תורה באמיתות כלשהן אין די בעובדות היסטוריות מוסכמות, וגם אין די בהיקש לוגי בסיסי שכל ילד יכול להבין, אלא צריך להביא אסמכתאות מדברי חכמים אחרים שראו ברבי עקיבא אסון, וזה מה שאנסה לעשות בחקירה שלהלן.

ראשית, אין ספק שהקנון הרבני לדורותיו רואה את רבי עקיבא נקי וזך בפרשת המרד וכישלונו. יתרה מזו, פה ושם אף מפוזרים בחצי פה רמזים כאילו חזה רבי עקיבא סכנה גדולה יותר לקיום האומה, וסבר כי מרד שיביא למיליון הרוגים והרס הישות המדינית היהודית בישראל ופיזור תפוצות ישראל בעולם למשך אלפיים שנה הוא דווקא רווח והצלה לאומה. כלומר הם מייחסים לרבי עקיבא ראייה נבואית שמעבר להבנת בני תמותה רגילים.

בה בעת, דבר אחד לא ניתן לומר על קדמונינו – שהיו תמימים או טיפשים. ספרות חז"ל מלאה ברמזים כי דעתם של רבים לא היתה נוחה מעמדתו של רבי עקיבא. את הביקורת הציגו בד"כ במרומז ובאופן מובלע, והבולט במתנגדים שהוזכר בשמו היה דווקא חכם לא ידוע במיוחד בשם רבי יוחנן בו תורתא. "רבי עקיבא כשהיה רואה את בן כוזבה (בר כוכבא) היה אומר: זהו המלך המשיח. אמר לו רבי יוחנן בן תורתא: עקיבא, יעלו עשבים בלחייך, ועדיין בן דוד לא יבוא". [ירושלמי תענית ד:ה].

גם בקרב רבני הגליל היתה התנגדות לעמדת רבי עקיבא, ורבי יהושע בן חנניה המשיל את המשל הבא ללמד מדוע מרד ברומאים יהיה מעשה שטות: "ארי טרף טרף ועמד עצם בגרונו. אמר: כל מי שיבוא ויוציאו – אתן לו שכרו. בא קורא מצרי שמקורו ארוך, נתן מקורו לתוך פיו, והוציא את העצם. אמר לו: תן לי שכרי. אמר לו הארי: לך והיה משתבח ואומר: נכנסתי לפי ארי בשלום ויצאתי בשלום – ואין לך שכר גדול מזה". [מדרש בראשית רבה]. כלומר, אמר רבי יהושע, שרדנו מרד אחד ברומאים לפני 70 שנה במחיר שריפת בית המקדש, ועדיין יצאנו בשלום מפי הארי, אז בואו לא נצא למרד נוסף.

שיטה ידועה בכתבים להביע מורת רוח או להעיד על מחלוקת בלתי פתורה שיש בה דם רע, היא שימור סיפורים קטנים ומרושעים או פרטים שוליים שיש בהם לקעקע את הנראטיב הרשמי המושלם. במקרה רבי עקיבא מובאת עמדה כזו באמצעות שלל מעשיות קטנות ותמוהות על עושרו הלא מוסבר, על חיבתו לנשים יפות וצעירות, ואפילו עדותו המוזרה כי לפני שנהיה לתלמיד חכם מצא מת בדרך וגרר אותו ארבעה מילין לקבורה.

אבל צמד הסיפורים המפליל ביותר לדעתי בהיבט הזה הוא כיצד נהג רבי עקיבא איפא ואיפא במצוות ביקור חולים. בנדרים מ' א' נכתב: "מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבא שחלה, לא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס רבי עקיבא לבקרו, ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו חיה, אמר לו: רבי, החייתני! יצא רבי עקיבא ודרש: כל מי שאין מבקר חולים – כאילו שופך דמים". נראה שאין מסר ברור ויפה מזה עד שנתקלים בסיפור הבא: "כשהיה שמעון בנו של רבי עקיבא חולה, לא ביטל מבית המדרש שלו, אלא פיקדו ביד שלוחין. בא הראשון ואמר לו: נטען, אמר להם: שאלו. בא השני ואמר לו: הכביד, החזירן לתלמוד תורה. בא השלישי ואמר לו: גוסס, אמר להם: שאלו. בא הרביעי ואמר לו: השלים. עמד וחלץ את תפיליו וקרע את בגדיו, ואמר להם: אחינו ישראל שמעו, עד כאן היינו חייבין בתלמוד תורה, מכאן ואילך אני ואתם חייבין בכבודו של מת". [שמחות, ח' יג'].

יטענו הטוענים כי במקרה של בנו חזה רבי עקיבא מראש כי דינו למות ולכן העדיף ללמוד תורה מאשר להידרש למצוות ביקור חולים שאין תועלת בצידה. אבל דווקא אפולוגטיקה מהסוג הזה המייחסת לרבי עקיבא כוחות לחיזוי העתיד, מסבכת אותו עם הטענה שתועלה מיד בהמשך. כך גם המעשייה עם אשת טורנוספורוס שבאה לפתות אותו ורבי עקיבא מחייך לעצמו כי הוא רואה לעתיד לבוא ויודע שהיא עתידה להתגייר ולהינשא לו לאשה.

רבי עקיבא טעה  – ע"פ דעת תורה

למרות כל המובאות האלו, ועוד רבות ודומות שניתן לקושש, ברור שצריך הרבה יותר מזה כדי לשנות דעתם של מאמינים. כדי לשכנע בעניין כה טעון נחוצה אמירה הלכתית ברורה וחד משמעית מפי חכם מצמרת הטבלה. ובכן, ישנה אמירה כזו בנמצא, והיא מופיעה כמה דורות אחרי החורבן הנורא שהמיט רבי עקיבא על הארץ, מפי גדול הדור של אותם ימים רבי יוחנן.

"אמר רבי אבדימי דמן חיפה: מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים". [בבא בתרא, יב' א']

"אמר רבי יוחנן: מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות". [בבא בתרא, יב' ב']

הדיון אינו מגיע ברצף אחיד אלא מפוזר בשני פרקים, אבל השימוש הזהה בנוסח "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה ל…" אינו מותיר ספק שאמירת רבי יוחנן ניתנה בתשובה לקביעתו של רבי אבדימי דמן חיפה. אתה אומר נבואה לחכמים? אומר גדול הדור לחכם הצעיר, אז אני אומר לך שאתה מדבר שטויות. ומדוע נדרש רבי יוחנן לאמירה כה נחרצת ובוטה שכמוה כסטירת לחי על פניו של רבי אבדימי דמן חיפה, אם לא כדי לגדוע נטיית לב רווחת בקרב חכמים לראות בעצמם את נושאי דבר השם בהיעדרם של נביאים בסביבה. זאת ועוד, כיצד הגיע למסקנה כה חד משמעית וברורה, אם לא היו הוא עצמו ובני דורו עדים לאסון הנורא שהביאה נבואת חכמים על עם ישראל פחות משלושה דורות לפני כן.

קביעתו של רבי עקיבא לגבי בר כוכבא היתה בבסיסה יומרה נבואית. הוא הביט אל פני הנצח וראה את בר כוכבא כמלך המשיח. הוא לא הציג אסמכתאות מהמקורות לקביעתו וגם לא נדרש לפלפולים שבזכותם יצא שמעו ברבים. הוא פשוט ידע. גם הסיפורים על כושרו לחזות את העתיד שהבאתי קודם לכן, והפרשנות המאוחרת שהעניקה לו את היכולת לחזות את העתיד ולהעדיף ביודעין שואה על פני התנהלות זהירה, מייחסים לו כוחות חיזוי ונבואה.

את הנטייה המסוכנת הזו רצה רבי יוחנן לגדוע באבחת אמירה, והצליח. הביטוי שטבע הפך למטבע לשון שגור בפי כל בימינו. כל פרשן כדורגל שנדרש לחזות כיצד יסתיים המשחק יצטנע בחיוך ויאמר, "טוב, כולנו יודעים למי ניתנה נבואה מיום שחרב בית המקדש…" ואז כמובן לא יתאפק ויחזה את התוצאה. תאוות ההימור היא יצר רע שרבים וגדולים כשלו, נכשלים ועוד ייכשלו בו.

כיצד נבואה והימורים כרוכים במעשיהם של מקצת מרבני הציונות הדתית, וכיצד הם שוגים בפרשנות לדברי מורם ורבם הראי"ה קוק זצ"ל בנושא הנבואה נרחיב, בעזרת השם, בשבוע הבא.

שבת שלום.

* אשמח לכל הערה, וגם לדברי ביקורת. באפשרותכם להגיב, גם בעילום שם אם תרצו, בסוף המאמר.

רבי בנט ונפתלי עקיבא

ל"ג בעומר הבא עלינו לטובה הוא חג סתום מלא תמיהות, סתירות וחצאי אמיתות. בקיאים וגדולים ניסו להתיר את הפקעת ללא הצלחה, והדבר רק מעצים את התעלומה ומעלה חשד שפקעת זו לא במקרה נקשרה, ועומק התסבוכת הפרשנית שנרקמה כגודל המחדל שנועדה להסתיר. למה חשוב לנו להבין את מה שמסתתר לנגד עינינו, וכיצד קשור הדבר לחורבן בית שלישי ולשואה שלישית, בחקירה שלהלן.

העובדות ההיסטוריות של סיפור ל"ג בעומר ידועות ונחזור עליהן בקצרה. כ-70 שנה לאחר כישלון המרד הראשון ברומאים, שהסתיים בחורבן בית המקדש השני, הנהיג רבי עקיבא, החכם החשוב בדורו ואחד החשובים בכלל, מרד נוסף שנכשל באופן נורא הרבה יותר – כמיליון הרוגים, הרס מוחלט של ירושלים, הרס היישוב היהודי בישראל, ותחילתה של גלות שנמשכה אלפיים שנה.

תגובתם של הרבנים למחדל הנורא של גדול החכמים כולם מגולמת במעשייה נפלאה זו המציגה את אומנות האגדה בשיאה:

"אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקדוש ברוך הוא שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר: ריבונו של עולם, מי מעכב על ידך? (במסירת התורה לישראל) אמר: אדם שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, עתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות. אמר לפניו: ריבונו של עולם, הראהו לי. אמר לו: חזור לאחוריך. הלך וישב לסוף שמונה עשר שורות (בבית מדרשו של עקיבא), לא היה יודע מה הם אומרים. תשש כוחו. כיון שהגיעו לדבר אחד אמרו לו תלמידיו: רבי מניין לך? אמר לו: הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו. חזר לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לפניו: ריבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן התורה על ידי? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני. אמר לפניו: ריבונו של עולם, הראיתני תורתו הראני שכרו. אמר לו: חזור לאחוריך. חזר לאחריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין (ר"ע הומת בידי הרומאים בעינויים קשים). אמר לפניו: ריבונו של עולם, זו תורה וזו שכרה? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני."

האגדה מגייסת את הקב"ה ואת משה רבנו – מעשה ללא אח ורע בספרות הרבנית לדורותיה – כדי לענות על שאלה שעלתה אז וחזרה ועלתה אחרי השואה השנייה שחוללו הנאצים: איפה היה אלוהים? ואלוהים עצמו עונה: שתוק, כך עלה במחשבה לפני. מזכיר את תשובתו לאיוב.

אפשר ללגלג ולטעון שהסיפור נועד לתרץ בריחה מאחריות ולהגן על "אחד משלנו" רבנים. אפשר גם לבקר את ההתכחשות לגורל האומה והאדרת גורלו של היחיד – רבי עקיבא. אבל חייבים להסיר את הכובע על האומץ האינטלקטואלי שהפגינו האמוראים. הם התייצבו מול אחת משאלות היסוד באמונה "זו תורה וזו שכרה?" והשיבו את התשובה הראויה היחידה: אין לנו תשובה.

אומץ אינטלקטואלי וחירות מחשבה הם מהמאפיינים הבולטים של רבני הציונות הדתית – הרצ"דים. בעקבות הראי"ה קוק שפרץ את הסכר בקביעתו שהציונות החילונית היא אתחלתא דגאולה קמו דורות של רבנים שחייבים לעדכן כל העת את הפרשנות לקנון הדתי הקובע כי לא יעלו ישראל בחומה ולא ימרדו באומות העולם עד בוא המשיח. כך יוצא שבניגוד לרבני החרדים המצניעים את אחריותו של רבי עקיבא למרד, ומתוך כך גם את אחריותו לכשלון, דרשני הציונות הדתית מתפארים באקטיביזם המדיני של עקיבא ומדגישים שיזם ודחף ויצק מים על ידי בר כוכבא. אבל באותה נשימה, כמו החרדים, גם הם מתעלמים מאחריותו של רבי עקיבא לכישלון ומטילים אותה על כתפי בר כוכבא ותלמידי רבי עקיבא.

למה דומה הדבר? לחכם שיעץ למלך להוציא צבאו למלחמה והבטיח שאלוהים עומד אתו, ומשניגף המלך בקרב התנער החכם מההבטחה שהתיימר לתת בשם הקב"ה והאשים את המלך וחייליו בכישלון. ולמה עוד דומה הדבר? לנפתלי בנט שהכריז כי הפלסטינים הם רסיס בישבן אבל כשעלו והתבררו תוצאות המדיניות שהטיף לה לא עלה על דעתו לקחת אחריות על דבריו. כעץ כן פריו.

קו ישר נמתח בין רבי עקיבא לרצ"דים. רבי עקיבא הוא החכם האחרון שהתערב בקביעת גורל האומה והתווה מדיניות אזרחית שהביאה להתפרקות היישות היהודית המדינית בארץ ישראל, והם הראשונים שמחדשים התערבות רבנית זו אחרי אלפיים שנה שבהן לא היתה בעולם ישות מדינית יהודית. רבי עקיבא הבטיח לבר כוכבא: אלוהים אתך, והרצ"דים מבטיחים היום: אלוהים אתנו. היומרה אותה יומרה, חוסר האחריות אותו חסר אחריות. המשתנה היחיד שלא נותר כשהיה הוא העם.

אנו חיים במדינה דמוקרטית, עדיין. לכן ראוי שנתבע כולנו מהרבנים להציג את דבריהם בפורומים הדמוקרטיים – תקשורת, כנסת, ממשלה – כרעיונות דתיים. ואם יישאלו לגבי מקור הרעיונות שלהם צריך שיאמרו בפה מלא כי מאלוהים באו.

זוהי דרישה אלמנטרית, אבל הרצ"דים אינם מכבדים אותה, ויוצרים בכוונת מכוון טיעון תלת-ראשי מעורב: לאומני-דתי-ביטחוניסטי. כשטוענים נגדם במישור הביטחוני ישלפו בתשובה את הממד הלאומני בסגנון "עם הנצח לא מפחד". כשיטענו נגדם במישור הדתי ישלפו טיעון ביטחוני בסגנון "טילים על נתב"ג". כשיטענו נגדם במישור הלאומני ישלפו את הטיעון הדתי של "זכות אבות" ו"אתה בחרתנו" וחוזר חלילה.

הצגה מתחמקת זו אינה ראויה מבחינה מוסרית ודתית כאחת. לא מוסרית כי מקור סמכותם של הרבנים דתי בלבד ואין להם שום סמכות לטיעון אחר, בוודאי לא ביטחוני. לא ראויה דתית, כי היא מעידה שאינם מאמינים בכוחה של הדת לשכנע בכוחות עצמה, ולכן מתבלים אותה בטעמים זרים למען תערב לחכי כופרים ועמי ארצות.

אם הרבנים בעד המשך הכיבוש והרחבתו, ובעד הקמת בית מקדש שלישי, ובעד חידוש עבודת הקרבנות, ובעד כינון מלוכה, ואם הם מסתמכים בדבריהם אלה על דבר השם – שיקומו ויאמרו זאת בפה מלא. אבל אם לא שמעו לאחרונה את דבר השם במישרין, ולא יצתה אפילו בת קול וסיפרה להם, ואפילו לא נגלה להם דבר בחלום הלילה – שישימו סכר לפיהם וידומו מרגע זה והלאה בענייני המדינה, ויגבילו דבריהם לענייני הלכה בלבד, שבהם מומחיותם.

אחרת, יתקיים בהם הכתוב: סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם, וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל. ולמי שיזדעק כי דברי אלו הם עזות מצח והחצפת פנים, אומר כי אני סמוך ובטוח שדברי יתקבלו בהבנה הראויה בעיני הרבנים עצמם, כפי שנאמר הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ.

תעלומת מותם של תלמידי רבי עקיבא

ימי ספירת העומר שאנו מצויים בעיצומם כרוכים במקצת מנהגי אבלות, וכולם יודעים זאת בזכות ל"ג בעומר, שהוא יום הפוגה מהאבל ובו מותר להתחתן ומעלים מדורות. אבל אם לא ברור לכם על מה האבל, תנוח דעתכם כי אתם בחברה טובה. כנראה שאף אחד לא יודע לומר בוודאות מה הסיפור, ואף על פי כן, כמקובל אצל היהודים, זה לא מפריע לאיש להסיק מסקנות אופרטיביות מרחיקות לכת. על התמיהה סביב הנושא ואיך כל זה מתייחס לרצח רבין אנסה להסביר בחקירה שלהלן.

אז מה אומרים הרבנים על מנהגי האבלות של ספירת העומר? כולם מתחילים באותה נקודה: בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ב, עמוד ב'.

אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. תנא: כולם מתו מפסח ועד שבועות. אמר רב חמא בר אבא, ויש אומרים ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה.

ראשית, שימו לב שאין כאן אף לא מלה על מנהגי אבלות. מעבר לזאת, גם הרבנים עצמם אומרים כי יש המון תמיהות במקור שלהלן. למשל, למה הודגש שהיו זוגות? ולמה דווקא בין פסח לשבועות? ומהי המיתה הרעה? וזו רק ההתחלה, כי כשמציעים תשובות עולות שאלות נוספות והתמונה רק הולכת ומתפצלת ומסתבכת, כי רבנים אינם חוסכים בשאלות.

אם נשיב שנכתב זוגות כי למדו בחברותא של שניים, איזה סוג של חוסר כבוד ניתן לנהוג בין חברים? ואם מדרש בראשית רבא מציין כי "עינם היתה צרה אלו באלו", האם קינאו בחוכמתו של החבר בתורה? ואם נאמר שהמיתה הרעה היא אסכרה (דיפטריה), כפי שמפרש רב נחמן, כיצד לא מתו המונים סביבם שהרי זו מחלה מידבקת? ואם אכן מתו המונים למה הכתוב אינו מציין זאת ומתייחס רק לתלמידי רבי עקיבא? וכיצד תיתכן מגיפת אסכרה בעונה הנוחה שבין פסח לשבועות? ולפני הכל, האם על חוסר כבוד צריך שיהרגו כל כך הרבה תלמידי חכמים?

ריבוי שאלות לא אומר שיש תשובות, ואפשר לומר שרוב הדורשים מסתפקים בהסבר הפשט כי חוסר כבוד בין תלמידי רבי עקיבא לבין עצמם גרם לקטל ההמוני. מכאן הם מפליגים בזכות מידת הכבוד לאחר וכמה ראוי וחשוב העניין וכיו"ב עד הצלצול להפסקה. יש פרשנים המציינים כי ההנחיה לנהוג מנהגי אבלות הופיעה לראשונה בתקופת הגאונים, ופרוגרסיבים שבהם טוענים כי מנהגי האבלות קיבלו תוקף מחודש בימי הביניים בעקבות פרעות שנהגו הנוצרים לעשות ביהודי אשכנז במיוחד בזמן הפסח ואחריו, ומציינים בחצי פה כי הקשר לתלמידי רבי עקיבא כנראה אנכרוניסטי.

אמרנו רוב הדורשים כי לא כולם מחזיקים באותה דעה. יש רבנים שנתלים בפרשנות מאוחרת של רבי שרירא גאון בתום האלף הראשון לספירה בערך, שאמר כי מיתה רעה שבה מתו תלמידי רבי עקיבא היא שמדא – דהיינו בגזירות דת, או מלחמת דת. כאן נפתח פתח חדש לפרשנות והמסקנה המתבקשת היא שמתו במרד נגד הרומאים. רבי עקיבא עודד באופן פעיל את המרד, ולכן סביר שתלמידיו התגייסו לצבאו של בר כוכבא, ויש אפילו שיודעים לומר כי נספו כולם בקרב על ביתר.

אז יש לנו שתי תשובות וראו כמה הן רחוקות זו מזו. האחת – הרשמית והנפוצה יותר – טוענת שמתו מידי הקב"ה כי לא הקפידו בכבוד חבריהם, שזו סיבה מטורפת לחלוטין המטילה על השם יתברך את האחריות למעשה ומעלה שאלות תיאולוגיות כבדות משקל. והשנייה – המוצנעת יותר – אומרת שנתנו נפשם בקרב למען העם והארץ במצוות רבם. ועולה השאלה למה יש לנו שתי תשובות מנוגדות כל כך ולמה דווקא זו שמסתדרת עם העובדות ההיסטוריות נעדרת מהתלמוד ומופיעה בכתובים רק מאות שנים מאוחר יותר, מה שמעיד שהסתובבה בין חכמים בע"פ והיתה ידועה להם כל העת.

אנסה ברשותכם להסביר כיצד ייתכן הדבר באמצעות סיפור רצח רבין. התשובה לשאלה כיצד מקבע הציבור הדתי-ימני את רצח רבין בזיכרון ההיסטורי שלו אינה ברורה עדיין. כל שנה אני רואה יותר ויותר חובשי כיפות סרוגות בטקס האזכרה השנתי לרבין בטכניון, ובה בעת, בשיטוט בין הטוקבקים באתר ערוץ 7 אני נתקל לא מעט בשם שמפניה כדוגמה לקונספירציה האולטימטיבית. הרב יואל בן נון קרא לחשבון נפש על חלקה של הציונות הדתית בהסתה לרצח והרב בן נון כבר לא גר בעופרה, היכן שגר בזמן שקרא. בהרצאה של הרב ערן טמיר הוא קורא לכבד את רבין האיש ולשלול את דרכו, וכשהוא אומר: "אני נוסע בכביש 6, לא בדרך רבין", הקהל פורץ בצחוק משוחרר של הנאה מהחידוד. כלומר, יש כאן שתי תפיסות סותרות הדרות בכפיפה אחת וזה לא מפריע לאיש. אגב, אין זה עניין נדיר ביהדות הרבנית ופרשנויות סותרות תמצאו כמעט בכל נושא שתבדקו.

בליל דומה של רגשות אשם ואידיאולוגיה לאומנית נטולת רחמים, עמד בגרונם של חכמים גם לאחר כשלון המרד ברומאים. בחירתם היתה זהה לזו של רבני הציונים הדתיים היום. מצד אחד כאבו את מות התלמידים וכשלון המרד, ומצד שני סירבו ליטול על עצמם או לייחס לעקיבא אחריות כלשהי למאורעות. ההתנערות מאחריות תקפה גם לפירוש כי מתו כולם מאסכרה, שהרי גם במקרה כזה היתה מתבקשת השאלה אם לר"ע לא היה שום חלק בכך שתלמידיו חטאו בהמוניהם במעשה שדינו מיתה.

הדברים מקבלים משנה תוקף במשנתו של הרב אורי עמוס שרקי, מהרבנים החשובים בציונות הדתית, ולדעתי מהחשובים בכלל. שרקי אומר שני דברים מעניינים: הראשון, הוא מקנה לרבי עקיבא תפקיד מכריע בתכנון המרד. שרקי דורש על הסיפור הידוע בהגדה של פסח: "מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן, שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה"… וכן הלאה, ומסביר כי ההתוועדות נועדה לתכנון המרד ברומאים. כלומר הוא מכריע באופן מפורש בשאלה מה היה תפקידו של עקיבא במרד ונותן לו ולרבנים האחרים אחריות עליונה כהוגה והמתכנן.

בנוסף לזאת אומר הרב שרקי במקום אחר, כי מכיוון שנכשלו תלמידי עקיבא במרד, ובעקבות כשלונם תוקנו מנהגי האבלות, יש מקום לבטל מנהגים אלו שכן בימינו צלחה המרידה ואנו חיים בחירות תחת שלטון עצמי ועצמאי. כלומר, על אף שהרב שרקי רואה בעקיבא את מי שיזם את המרד אין הוא מייחס לו שום אחריות לתבוסה ומטיל את האחריות על תלמידיו.

ועל הניסיון הזה לרבע את המעגל ועל משמעותו הרת הגורל לגבינו נרחיב בפוסט הבא.

שבת שלום.

 

 

הטרמפיסט

לפעמים אני רואה אותו בדרך לעבודה, בדרך כלל בצומת חורב, עובר בין המכוניות העומדות ברמזור בחלונות מוגפים, וגם מי שלא מכיר אותו יכול מיד לראות שהוא גרוע באופן יוצא דופן. כלומר, עצם העניין שהוא נאלץ לעשות את זה, כבר אומר שהוא גרוע בהרבה דברים. אבל הצורה המחורבנת שהוא עושה את זה הופכת אותו לגרוע ברמה אחרת, שבוודאי היתה מציבה אותו כמועמד מוביל לפרס ישראל, במקרה שהיתה קטגוריה מתאימה. למשל, פרס האי-תרומה הלא-משמעותית ביותר לעצמך ולחברה. דבר ראשון, איפה הכוס, בנאדם? כאילו, מה הקטע שלך? אם זה מה שבחרת לך בחיים, לפחות תעשה את זה כמו שצריך. תעמוד עם כוס. אף אחד, שכבר מוכן לפתוח את החלון ולזרוק לך כמה מטבעות, לא רוצה להניח אותן ביד שלך, שאלוהים יודע איפה היתה בלילה האחרון. המקסימום שהוא מוכן זה לזרוק אותן מגובה בטוח לתוך כוס, ואפילו את זה אתה לא מאפשר לו.

אתמול בבוקר עמד ונעץ בי מבט ממושך כשהמתנתי בפנייה לפיק"א. נענעתי בראשי לשלילה כדי להבהיר לו שלא, אבל הוא גם כן נענע בראשו לשלילה וסימן באצבעו על המושב הפנוי לצידי. הוא רצה טרמפ. טוב, לזה לא היה לי תירוץ, וסימנתי לו שיעלה. הוא זינק במהירות מפתיעה, פתח את הדלת, התיישב, נחגר, ואמר תודה נטולת חולם, שנשמעה כמו תדה, שבנסיבות אחרות יכולה היתה לשמש אפילו כתרועת ניצחון על ביצוע מבריק, כמו טה-דה!

הרמזור התחלף ויצאנו לדרך. הוא התמיד בשתיקתו.

"למה אתה לא עומד עם כוס?", שאלתי. "היית עושה הרבה יותר כסף".
"נו, מספיק עם כוס", התרגז, "כולם כוס, כוס, כוס. אני לא כוס. סגנון שלי בלי כוס".

וואו. לזה לא ציפיתי. לבנאדם היה קונספט.

"אז מה סגנון שלך?", שאלתי.
"רוצה נותן – נותן, לא רוצה נותן – לך קיבינימאט, לא יודע מה רוצה – גם לך קיבינימאט".

זו היתה לולאה מושלמת: תנאי א', תנאי ב' ותנאי יציאה. הבחור היה מתכנת בימיו הטובים.

"למה אתה הכי מתגעגע?", שאלתי אותו.
"יוטיוב", אמר. "רק יוטיוב". ואז הפנה גופו כלפי בחצי סיבוב ושאל: "מה חדש ביוטיוב? יש חדש?"
"יש הרבה טראמפ", אמרתי.
"נו, זה לא מעניין", אמר.
"יש לואי סיקיי חדש".
"באמת?…", אמר ונשמע צער בקולו. "ספיישל מלא?"
"מלא מלא, אם כי ראיתי רק כמה קטעים בינתיים", אמרתי, ואז הוספתי כדי לנחם אותו: "אבל נראה שזה כבר לא זה. נראה שהוא איבד את זה".
"מה אתה אומר?", ספק כפיים בחוסר אמון.
"הוא בא עם חליפה", אמרתי, והוא מיד הבין אותי: "חליפה? לואי?!", אמר באכזבה. ואז הוסיף: "אין יותר עם מי לסמוך", ולא היה ברור אם רצה לומר "אין יותר על מי לסמוך" או "אין יותר עם מי לשמוח".

הגענו לצומת זיו ועצרתי בתחנת האוטובוס כדי לאפשר לו לרדת. הוא שיחרר את החגורה אבל נשאר לשבת, ולפתע אמר: "ומה אם אני ישחוט אותך ויקח טויוטה שטחים וישחוט טויוטה ויסע לקפריסין בנופש?"

טוב, זו בהחלט היתה אפשרות שהיה עלי לקחת בחשבון, אז עניתי לו: "ומה אם אני ישחוט אותך ויזרוק אותך בים ודגים יאכלו אותך שעד שתגיע לקפריסין לא יישאר אפילו סתימות בפה שלך שידעו לזהות איזה שם לכתוב בקבר שלך?" למעשה לא אמרתי לו את זה, כי כל הסיפור הזה בכלל לא היה. אני מציין זאת רק כדי שלא תדאגו שנהגתי בחוסר אחריות שכזה.

הוא חייך ופתח את הדלת, ולפני שיצא אמר את המלה האחרונה: "רק תזכור – בלי כוס".

ובזה נאלצתי להסכים איתו. אם כבר לעמוד בצומת – אז בלי כוס.

מוקדש באהבה לרונית היקרה. תודה רוניתקה!

 

עגלון

אמש מלאו מסכי הטלוויזיה בתוכניות דת לחג. באחד הערוצים אירחה סופי צדקה בשמלה אדומה לוהטת שני דתיים, ובערוץ האחר ערכו אראל סגל, דרור פויר ודרור גלוברמן, כנראה על סמך להקת הרוק הנחמדה שלהם, מופע התבטלות של החילונות מול הכיפתיות הסרוגה.

במפגש בין בן גוריון לרב קרליץ שקבע לכאורה מסגרת לדיון בין דתיים לחילוניים בישראל, אמר הרב כי עגלת הציונות הריקה חייבת לפנות דרך לעגלת הדתיות העמוסה. אז אם בעגלות משא עסקינן, אראל סגל הוא אחד העגלונים הידועים אצלנו. הוא נוהג את עגלת הציונות הדתית כקרקס נודד בין במה לבמה ומופיע תחת כל עץ רענן, ופיו מפיק אמרות ותוכחות כאחד הגדולים.

הדימוי הארץ-ישראלי של העגלון הוא של איש חביב וסבלן, אולי בהשפעת השיר על ליפא העגלון. אבל הדימוי במקומות מהן באה עגלת הדתיות העמוסה של קרליץ הוא של אדם פשוט, לעיתים גס רוח, שמתעסק כל היום עם סוסים, לא עלינו.

זכות הסיכום בדיון אתמול ניתנה לסגל, והוא אמר כי אנו חיים בתקופת השיא של העם היהודי בכל הזמנים. יש לנו מדינה חזקה ועם חזק והכל חזק ומחוזק לחוזקי חזקיא ורק חסר היה שינפנף בחוזקה בחזוק.

ויושבים פויר וגלוברמן, ומהנהנים בהכנעה ולא קם איש ואומר לסגל – ואללה אחי? זו רמת ההשכלה הדתית-היסטורית שלך? על זה שילמנו מיליארדים? כאילו ברצינות, זה השיא של היהודים? המדינה המבוהלת והחרדתית הזו? לא ממלכת החשמונאים, ששרדה יותר משנותיה של זו, והגיעה בשיאה לפי שלושה משטחה, וגם לא ממלכת שלמה שהתנ"ך עצמו תיאר כהתגשמות הבטחת אלוהים לעמו?

וַיַּעֲמֹד (המלך שלמה) וַיְבָרֶךְ אֵת כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל: קוֹל גָּדוֹל לֵאמֹר. בָּרוּךְ יְהוָה, אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֵּר: לֹא-נָפַל דָּבָר אֶחָד מִכֹּל דְּבָרוֹ הַטּוֹב, אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדּוֹ.

ופירוט מלא של רגע השיא של ההיסטוריה היהודית מופיע כמה פסוקים קודם לכן, במלכים א' פרק ח':

וַיָּבִאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת-אֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה אֶל-מְקוֹמוֹ, אֶל-דְּבִיר הַבַּיִת–אֶל-קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים: אֶל-תַּחַת כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים. כִּי הַכְּרוּבִים פֹּרְשִׂים כְּנָפַיִם אֶל-מְקוֹם הָאָרוֹן; וַיָּסֹכּוּ הַכְּרֻבִים עַל-הָאָרוֹן וְעַל-בַּדָּיו מִלְמָעְלָה. וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן-הַקֹּדֶשׁ עַל-פְּנֵי הַדְּבִיר, וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה; וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה. אֵין בָּאָרוֹן, רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים, אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה בְּחֹרֵב–אֲשֶׁר כָּרַת יְהוָה עִם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן-הַקֹּדֶשׁ; וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת-בֵּית יְהוָה. וְלֹא-יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן: כִּי-מָלֵא כְבוֹד-יְהוָה אֶת-בֵּית יְהוָה.

ומה היה אחר כך כולנו יודעים. או שלא, בעצם.

השותף

אתמול היינו אצל המשפחה ברמת גן. חג, על כל המשתמע. הגיע גם האחיין הפרוגרסיבי שלי שלומד היסטוריה וספרות השוואתית באוניברסיטת תל אביב. בחור כלבבי ושמחתי לראותו. יש לנו תמיד שיחות מעניינות, ולפני כמה שבועות שלחתי לו קישור לנובלה שלי. ביקשתי שיקרא ויחווה דעתו, וגם שיואיל וישתף בין חבריו ומודעיו הרבים. אבל מיד כשנפגשו מבטינו משני עברי הסלון בהמולת ה"שיואו, כמה זמן לא התראינו" וה"איזה יופי שבאתם", ראיתי שהוא שכח מזה. מבטו הסגיר בהלה קלה בסגנון "וואי וואי וואי, עכשיו הלך עלי".

עוד לפני שפתח פיו להתנצל פטרתי אותו מכל אי הנעימות שוודאי עלתה בו, ואמרתי שירגיע ושאין שום חובה לקרוא ובוודאי שאין דחיפות, וכל כוונתי היתה רק שישתף עם חבריו בשלב הזה כדי להפיץ את הספר בין כמה שיותר אנשים. מבטו שהביע הקלה בעקבות דברי ההרגעה שלי התחלף כעת במבוכה, ואז הבנתי שלא רק שהוא לא קרא – הוא גם לא שיתף.

– "אבל עוד לא קראתי", התנצל, "איך אוכל לשתף"?

איך תוכל לשתף??? יא כפוי טובה שישן אצלנו כל פעם שהוא נוסע לצפון וגם מביא חברים, ואלף פעמים שילמתי עליו במסעדות כשנפגשנו, וכשהיה קטן לקחתי אותו ללונה פארק וגם לקיפצובה. אתה משתף סרטוני חתולים ומימים על שרה נתניהו, אז ספר שכתב דוד שלך אתה לא יכול לשתף? אוקיי, הוא התרעם, שמעתי אותך, לא הבנתי שאתה ממש מתכוון לזה, כלומר לשתף.

אחותי שהבחינה בניצוצות שמתחילים לעוף ביננו פצחה במחיאות כף והזמינה את כולם לשולחן. אצל רומנים אוכל זה האמא והאבא של כל התרופות. בחרתי לעצמי מקום בקצה השולחן, הכי רחוק מהפזבנק הקטן, ושקעתי בזעף בצלחת שלי. בקצה העין ראיתי שהוא מתעסק בטלפון שלו. הוא הניח אותו על השולחן לידו ואכל כשכל תשומת ליבו מופנה למסך. פניו החליפו הבעות מסקרנות, לתימהון, לחיוך משועשע, והבנתי שהוא הוריד את הספר מהאתר ועכשיו קורא בו. לפתע הרים עיניו מהמסך ולפני שהספקתי להסיט את עיני הצטלבו מבטינו והוא זקף אגודל ונענע בראשו במחווה של הערכה. בסך הכל בחור טוב, מה יש לומר. מודה ועוזב ירוחם.

אחרי הארוחה יצאתי לגינה והוא מיד הצטרף. "פתיחה מרתקת", אמר. "זה נראה ממש טוב. למה אתה לא עושה עם זה משהו?" מה אתה רוצה שאעשה עם זה, תמהתי. "לא יודע, תפנה להוצאות. אולי מישהו יקח את זה". מה יכולתי לומר? שכבר פניתי להוצאות לפני חודשים ארוכים וטרם קיבלתי תשובה? שאין לי סבלנות בגילי להמתין לאיזה לקטור פוץ בן גילו שיתן לי אישור על משהו שעשיתי?

תחת זאת אמרתי לו שמכל האנשים ציפיתי שדווקא הוא יעריך את המסלול שבחרתי, עם כל התיאוריות שהוא מדלקם על שבירת ההגמוניות המסורתיות והעברת מוקדי הכוח ועיצוב התודעה משליטתם של גופים פוליטיים-מסחריים לידי שיח ציבורי פתוח וחופשי. "אוקיי", הוא אמר, "אני בהחלט עומד מאחורי הדברים, אבל מה לעשות שהעולם מתנהל היום בצורה מסוימת, ואם אתה רוצה להצליח אתה…" וכאן הוא נתקע והשלמתי עבורו: צריך לשתף פעולה עם ההגמוניות המסורתיות.

"אוקיי, אני אשתף את הספר שלך!" הוא התרגז, "אני אשתף ותראה שאף אחד לא יפתח לקרוא. אנשים חיים היום בביטים וכדי להביא אותם לקרוא ספר צריך לייצר הייפ. ביקורות חיוביות, תוכניות אירוח, מיצוב על המדף בחנות, עטיפה מתאימה, קידום ברשתות חברתיות, הכל צריך לעבוד ביחד ורק אז, ורק אם יש לך גם מזל – זה יתפוס".

הוא למד כדי להיות אינטלקטואל ודיבר כמו איש שיווק. ליבו היה במקום הנכון אבל הוא לא הצליח אפילו לדמיין בנפשו כיצד נראית חירות מחשבה. שקענו שנינו בשתיקה מדוכדכת והרהרנו במצב בכללותו. ואז הוא אמר: "אני אקרא ואשתף וגם אכתוב כמה מלים משלי כדי לאפנן את המסר לתדירות שהם מקשיבים, האנשים שסביבי. אחרת זה יעבור דרכם מבלי שירגישו". לקח את שני הקליקים המחורבנים שביקשתי ממנו והפך אותם לננוטכנולוגיה.

עצבות גדולה ירדה עלי. אולי המחיש לי בדבריו עד כמה אני לא מעודכן ברוח התקופה. אולי חיזק את דעתי שהדור שלו כבר אבוד ולא נזכה לראות מהם שום תיקון עולם. ואולי היו אלה הסלטים הקנויים שהחלו להעלות צרבת במעלה קיבתי וסימנו שהגיעה השעה לקום ולחזור לחיפה.