בכוחי ועוצם ידי אחישנה

חג שבועות מציין השנה עניין נוסף ומיוחד על ריבוי העניינים שמתקשרים אליו בדרך כלל. יחד עם מתן תורה, קציר חיטים, הבאת העומר, הבאת ביכורים, רות המואביה, מוצרי חלב וחג האהבה, אנו מציינים השנה גם חמישים שנות כיבוש.

בהכירי את הנפשות הפועלות ואת המנגנון שמקיים את הכיבוש כל כך הרבה שנים, וסוף לא נראה באופק, כתבתי נובלה העוסקת בנושא. הנובלה מספרת על אנשים החיים בהתנחלות בלב השטחים הכבושים, ומי שקרא מצא שהם אנשים רגילים בתכלית.

כמו כולנו, גם המתנחלים אוהבים וכואבים, גם הם מתלבטים ומחפשים. גם הם אנשי משפחה. לא אנשים רעים. יחד עם זאת, דבר אחד משותף לכולם ומייחד אותם מאנשים נורמלים – היכולת החולנית-מחליאה שלהם להתעלם מזוועת הכיבוש המצוי ללא הרף, רגע רגע, שעה שעה, מול הפרצוף שלהם. מול הפרצוף של כולנו.

יש צורך בהגנות מיוחדות כדי לטבול כל כך הרבה שנים בתוך ביצת השרצים הממאירה הזו מבלי להיפגע, ולמתנחלים יש את ההגנה החזקה מכולן – אמונה מודרכת בידי רבנים. בינם לבין המרחב הסובב אותם חוצץ תווך דביק ושמנוני המעוות את המציאות ולש אותה מחדש לחזיונות תעתועים ומקסמי שווא לפי הזמנה.

קשה להתווכח עם מישהו הרואה חושך כאור ואור כחושך, האומר לרע טוב ולטוב רע, שם מר למתוק ומתוק למר. גם קדמונינו עמדו חסרי אונים מול התופעה האנושית הזו ועל זה בדיוק זעק הנביא: עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ, עַם סָכָל וְאֵין לֵב.

קשה להתווכח אבל אין ברירה אחרת. מי שמבקש לנסות ולתקן את העיוות חייב להיכנס לתוך הדיון האמוני ושם לנצח את הרבנים ואת חסידיהם השוטים בנשקם הם. אני מרשה לעצמי לנקוט בשפה בוטה כי ביליתי את החודשים האחרונים בוויכוחים עם מעט רבנים ועם הרבה חסידים ומצאתי שמרביתם שוטים ותינוקות. הם חסרי אונים מול טיעונים מקוריים, ומי שישקיע ויעמיק קצת בדברי חכמים ימצא שהם מספקים שלל טיעונים בעד זכויות אדם, קידמה וערכים ליברליים. שבעים פנים לה, ורק בורות ועצלות הפקירו את המרחב הזה בידי המתנחלים ורבניהם העושים אותו קרדום לחפור בו בשירות נטיית ליבם הימנית-פאשיסטית. תחת ביאליק ורבניצקי ואחד-העם וברל קצנלסון זה לא היה קורה, ועובדה שלא קרה.

בכוחי ובעוצם ידי אחישנה – הפירוש

בכוחי ועוצם ידי אחישנה הוא צירוף מקורי שלי בו חיברתי שני עניינים ידועים מאוד בדברי חכמים אבל שונים בתכלית. צירופם יחד הוא חץ שלוח בליבת הרעיון המתנחלי.

כוחי ועוצם ידי מגיע מפרשת עקב בספר דברים שם מזהיר משה את בני ישראל לבל יגבה לבבם כאשר יצליח הקב"ה את מעשיהם: "… וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים … וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה".

אחישנה מגיע מישעיהו ס' כב': הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה. ועל כך דרשו חכמים (סנהדרין צ"ח): זכו – אחישנה, לא זכו – בעיתה. כלומר, אם יהיו לישראל זכויות יקדים הקב"ה את הגאולה ואם לא יהיו זכאים תבוא הגאולה בזמן שנקבע לה. מכאן ניתן להבין שהגאולה בוא תבוא, אך מועד הגעתה תלוי במידה מסוימת בעם ישראל, ואם נהיה זכאים בכך שנתעלה כולנו במדרגה הרוחנית-מוסרית, תקדים הגאולה להגיע.

הזכות, אם כך, באה מהתעלות מוסרית ורוחנית, היותנו מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ (שמות יט' ו). אבל רבני המתנחלים מוסיפים כי לצד ההתעלות הרוחנית, ואפילו הרבה לפניה, חייב לבוא מעשה גשמי – פוליטי, מדיני וצבאי. הם דורשים הקמת התנחלויות, סיפוח שטחים, ועלייה להר הבית כדי לקדם בניית בית מקדש. כלומר, הם דורשים לייצר מציאות משיחית באמצעים תקיפים בסגנון כוחי ועוצם ידי ולהחיש בכך את גאולה. הגיעה העת ואני אחישנה, אומר המתנחל. אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא הקב"ה.

יש הרבה ארס בצירוף של עוצם ידי עם אחישנה, שכן הוא מציג בתמצות את ליבת החטא המתנחלי. זהו ביטוי קצר וקליט, ברור לגמרי לתלמידי חכמים, ולכן גם מוציא אותם משלוותם.

על כן, אנא מכם יהודים יקרים, אחים לצרה. אנא הפיצו את הביטוי בכל דיון בפייסבוק, הטרילו איתו כל אמירה מנוולת מסמוטריץ' ועד בנט, טקבקו ושתפו אותו בין אנשי שלומנו בכל ארצות מושבם, למען תגדע רשעת המתנחלים ותיעלם מהארץ ועם ישראל יתעלה במדרגות המוסר והצדק, וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל-הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר ה' אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים; וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת. לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.