מה משמעות הנבואה שניתנה לשוטים

לפני שבוע טענתי כאן כי התפקיד המרכזי שמייחסים רבני הציונות הדתית לרבי עקיבא בהנהגת המרד נגד הרומאים הופך אותו לאחראי המרכזי לכישלון המרד ואותם לבלתי כשירים להתערב בענייני המדינה. הלקח נראה לי חד-משמעי ומתבקש, אך לא הופתעתי כשקיבלתי כמה תגובות מתלמידי חכמים בני הציונות הדתית שלא חלקו על העובדות אבל הסתייגו מפרשנותן. לדבריהם, אין שום דופי במעשיו של רבי עקיבא ולראיה דברי חכמים ורבנים שראו בו למרות הכל ראש וראשון לחכמים. מכאן, שכדי לשכנע בני תורה באמיתות כלשהן אין די בעובדות היסטוריות מוסכמות, וגם אין די בהיקש לוגי בסיסי שכל ילד יכול להבין, אלא צריך להביא אסמכתאות מדברי חכמים אחרים שראו ברבי עקיבא אסון, וזה מה שאנסה לעשות בחקירה שלהלן.

ראשית, אין ספק שהקנון הרבני לדורותיו רואה את רבי עקיבא נקי וזך בפרשת המרד וכישלונו. יתרה מזו, פה ושם אף מפוזרים בחצי פה רמזים כאילו חזה רבי עקיבא סכנה גדולה יותר לקיום האומה, וסבר כי מרד שיביא למיליון הרוגים והרס הישות המדינית היהודית בישראל ופיזור תפוצות ישראל בעולם למשך אלפיים שנה הוא דווקא רווח והצלה לאומה. כלומר הם מייחסים לרבי עקיבא ראייה נבואית שמעבר להבנת בני תמותה רגילים.

בה בעת, דבר אחד לא ניתן לומר על קדמונינו – שהיו תמימים או טיפשים. ספרות חז"ל מלאה ברמזים כי דעתם של רבים לא היתה נוחה מעמדתו של רבי עקיבא. את הביקורת הציגו בד"כ במרומז ובאופן מובלע, והבולט במתנגדים שהוזכר בשמו היה דווקא חכם לא ידוע במיוחד בשם רבי יוחנן בו תורתא. "רבי עקיבא כשהיה רואה את בן כוזבה (בר כוכבא) היה אומר: זהו המלך המשיח. אמר לו רבי יוחנן בן תורתא: עקיבא, יעלו עשבים בלחייך, ועדיין בן דוד לא יבוא". [ירושלמי תענית ד:ה].

גם בקרב רבני הגליל היתה התנגדות לעמדת רבי עקיבא, ורבי יהושע בן חנניה המשיל את המשל הבא ללמד מדוע מרד ברומאים יהיה מעשה שטות: "ארי טרף טרף ועמד עצם בגרונו. אמר: כל מי שיבוא ויוציאו – אתן לו שכרו. בא קורא מצרי שמקורו ארוך, נתן מקורו לתוך פיו, והוציא את העצם. אמר לו: תן לי שכרי. אמר לו הארי: לך והיה משתבח ואומר: נכנסתי לפי ארי בשלום ויצאתי בשלום – ואין לך שכר גדול מזה". [מדרש בראשית רבה]. כלומר, אמר רבי יהושע, שרדנו מרד אחד ברומאים לפני 70 שנה במחיר שריפת בית המקדש, ועדיין יצאנו בשלום מפי הארי, אז בואו לא נצא למרד נוסף.

שיטה ידועה בכתבים להביע מורת רוח או להעיד על מחלוקת בלתי פתורה שיש בה דם רע, היא שימור סיפורים קטנים ומרושעים או פרטים שוליים שיש בהם לקעקע את הנראטיב הרשמי המושלם. במקרה רבי עקיבא מובאת עמדה כזו באמצעות שלל מעשיות קטנות ותמוהות על עושרו הלא מוסבר, על חיבתו לנשים יפות וצעירות, ואפילו עדותו המוזרה כי לפני שנהיה לתלמיד חכם מצא מת בדרך וגרר אותו ארבעה מילין לקבורה.

אבל צמד הסיפורים המפליל ביותר לדעתי בהיבט הזה הוא כיצד נהג רבי עקיבא איפא ואיפא במצוות ביקור חולים. בנדרים מ' א' נכתב: "מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבא שחלה, לא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס רבי עקיבא לבקרו, ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו חיה, אמר לו: רבי, החייתני! יצא רבי עקיבא ודרש: כל מי שאין מבקר חולים – כאילו שופך דמים". נראה שאין מסר ברור ויפה מזה עד שנתקלים בסיפור הבא: "כשהיה שמעון בנו של רבי עקיבא חולה, לא ביטל מבית המדרש שלו, אלא פיקדו ביד שלוחין. בא הראשון ואמר לו: נטען, אמר להם: שאלו. בא השני ואמר לו: הכביד, החזירן לתלמוד תורה. בא השלישי ואמר לו: גוסס, אמר להם: שאלו. בא הרביעי ואמר לו: השלים. עמד וחלץ את תפיליו וקרע את בגדיו, ואמר להם: אחינו ישראל שמעו, עד כאן היינו חייבין בתלמוד תורה, מכאן ואילך אני ואתם חייבין בכבודו של מת". [שמחות, ח' יג'].

יטענו הטוענים כי במקרה של בנו חזה רבי עקיבא מראש כי דינו למות ולכן העדיף ללמוד תורה מאשר להידרש למצוות ביקור חולים שאין תועלת בצידה. אבל דווקא אפולוגטיקה מהסוג הזה המייחסת לרבי עקיבא כוחות לחיזוי העתיד, מסבכת אותו עם הטענה שתועלה מיד בהמשך. כך גם המעשייה עם אשת טורנוספורוס שבאה לפתות אותו ורבי עקיבא מחייך לעצמו כי הוא רואה לעתיד לבוא ויודע שהיא עתידה להתגייר ולהינשא לו לאשה.

רבי עקיבא טעה  – ע"פ דעת תורה

למרות כל המובאות האלו, ועוד רבות ודומות שניתן לקושש, ברור שצריך הרבה יותר מזה כדי לשנות דעתם של מאמינים. כדי לשכנע בעניין כה טעון נחוצה אמירה הלכתית ברורה וחד משמעית מפי חכם מצמרת הטבלה. ובכן, ישנה אמירה כזו בנמצא, והיא מופיעה כמה דורות אחרי החורבן הנורא שהמיט רבי עקיבא על הארץ, מפי גדול הדור של אותם ימים רבי יוחנן.

"אמר רבי אבדימי דמן חיפה: מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים". [בבא בתרא, יב' א']

"אמר רבי יוחנן: מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות". [בבא בתרא, יב' ב']

הדיון אינו מגיע ברצף אחיד אלא מפוזר בשני פרקים, אבל השימוש הזהה בנוסח "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה ל…" אינו מותיר ספק שאמירת רבי יוחנן ניתנה בתשובה לקביעתו של רבי אבדימי דמן חיפה. אתה אומר נבואה לחכמים? אומר גדול הדור לחכם הצעיר, אז אני אומר לך שאתה מדבר שטויות. ומדוע נדרש רבי יוחנן לאמירה כה נחרצת ובוטה שכמוה כסטירת לחי על פניו של רבי אבדימי דמן חיפה, אם לא כדי לגדוע נטיית לב רווחת בקרב חכמים לראות בעצמם את נושאי דבר השם בהיעדרם של נביאים בסביבה. זאת ועוד, כיצד הגיע למסקנה כה חד משמעית וברורה, אם לא היו הוא עצמו ובני דורו עדים לאסון הנורא שהביאה נבואת חכמים על עם ישראל פחות משלושה דורות לפני כן.

קביעתו של רבי עקיבא לגבי בר כוכבא היתה בבסיסה יומרה נבואית. הוא הביט אל פני הנצח וראה את בר כוכבא כמלך המשיח. הוא לא הציג אסמכתאות מהמקורות לקביעתו וגם לא נדרש לפלפולים שבזכותם יצא שמעו ברבים. הוא פשוט ידע. גם הסיפורים על כושרו לחזות את העתיד שהבאתי קודם לכן, והפרשנות המאוחרת שהעניקה לו את היכולת לחזות את העתיד ולהעדיף ביודעין שואה על פני התנהלות זהירה, מייחסים לו כוחות חיזוי ונבואה.

את הנטייה המסוכנת הזו רצה רבי יוחנן לגדוע באבחת אמירה, והצליח. הביטוי שטבע הפך למטבע לשון שגור בפי כל בימינו. כל פרשן כדורגל שנדרש לחזות כיצד יסתיים המשחק יצטנע בחיוך ויאמר, "טוב, כולנו יודעים למי ניתנה נבואה מיום שחרב בית המקדש…" ואז כמובן לא יתאפק ויחזה את התוצאה. תאוות ההימור היא יצר רע שרבים וגדולים כשלו, נכשלים ועוד ייכשלו בו.

כיצד נבואה והימורים כרוכים במעשיהם של מקצת מרבני הציונות הדתית, וכיצד הם שוגים בפרשנות לדברי מורם ורבם הראי"ה קוק זצ"ל בנושא הנבואה נרחיב, בעזרת השם, בשבוע הבא.

שבת שלום.

* אשמח לכל הערה, וגם לדברי ביקורת. באפשרותכם להגיב, גם בעילום שם אם תרצו, בסוף המאמר.