רבי בנט ונפתלי עקיבא

ל"ג בעומר הבא עלינו לטובה הוא חג סתום מלא תמיהות, סתירות וחצאי אמיתות. בקיאים וגדולים ניסו להתיר את הפקעת ללא הצלחה, והדבר רק מעצים את התעלומה ומעלה חשד שפקעת זו לא במקרה נקשרה, ועומק התסבוכת הפרשנית שנרקמה כגודל המחדל שנועדה להסתיר. למה חשוב לנו להבין את מה שמסתתר לנגד עינינו, וכיצד קשור הדבר לחורבן בית שלישי ולשואה שלישית, בחקירה שלהלן.

העובדות ההיסטוריות של סיפור ל"ג בעומר ידועות ונחזור עליהן בקצרה. כ-70 שנה לאחר כישלון המרד הראשון ברומאים, שהסתיים בחורבן בית המקדש השני, הנהיג רבי עקיבא, החכם החשוב בדורו ואחד החשובים בכלל, מרד נוסף שנכשל באופן נורא הרבה יותר – כמיליון הרוגים, הרס מוחלט של ירושלים, הרס היישוב היהודי בישראל, ותחילתה של גלות שנמשכה אלפיים שנה.

תגובתם של הרבנים למחדל הנורא של גדול החכמים כולם מגולמת במעשייה נפלאה זו המציגה את אומנות האגדה בשיאה:

"אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקדוש ברוך הוא שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר: ריבונו של עולם, מי מעכב על ידך? (במסירת התורה לישראל) אמר: אדם שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, עתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות. אמר לפניו: ריבונו של עולם, הראהו לי. אמר לו: חזור לאחוריך. הלך וישב לסוף שמונה עשר שורות (בבית מדרשו של עקיבא), לא היה יודע מה הם אומרים. תשש כוחו. כיון שהגיעו לדבר אחד אמרו לו תלמידיו: רבי מניין לך? אמר לו: הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו. חזר לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לפניו: ריבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן התורה על ידי? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני. אמר לפניו: ריבונו של עולם, הראיתני תורתו הראני שכרו. אמר לו: חזור לאחוריך. חזר לאחריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין (ר"ע הומת בידי הרומאים בעינויים קשים). אמר לפניו: ריבונו של עולם, זו תורה וזו שכרה? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני."

האגדה מגייסת את הקב"ה ואת משה רבנו – מעשה ללא אח ורע בספרות הרבנית לדורותיה – כדי לענות על שאלה שעלתה אז וחזרה ועלתה אחרי השואה השנייה שחוללו הנאצים: איפה היה אלוהים? ואלוהים עצמו עונה: שתוק, כך עלה במחשבה לפני. מזכיר את תשובתו לאיוב.

אפשר ללגלג ולטעון שהסיפור נועד לתרץ בריחה מאחריות ולהגן על "אחד משלנו" רבנים. אפשר גם לבקר את ההתכחשות לגורל האומה והאדרת גורלו של היחיד – רבי עקיבא. אבל חייבים להסיר את הכובע על האומץ האינטלקטואלי שהפגינו האמוראים. הם התייצבו מול אחת משאלות היסוד באמונה "זו תורה וזו שכרה?" והשיבו את התשובה הראויה היחידה: אין לנו תשובה.

אומץ אינטלקטואלי וחירות מחשבה הם מהמאפיינים הבולטים של רבני הציונות הדתית – הרצ"דים. בעקבות הראי"ה קוק שפרץ את הסכר בקביעתו שהציונות החילונית היא אתחלתא דגאולה קמו דורות של רבנים שחייבים לעדכן כל העת את הפרשנות לקנון הדתי הקובע כי לא יעלו ישראל בחומה ולא ימרדו באומות העולם עד בוא המשיח. כך יוצא שבניגוד לרבני החרדים המצניעים את אחריותו של רבי עקיבא למרד, ומתוך כך גם את אחריותו לכשלון, דרשני הציונות הדתית מתפארים באקטיביזם המדיני של עקיבא ומדגישים שיזם ודחף ויצק מים על ידי בר כוכבא. אבל באותה נשימה, כמו החרדים, גם הם מתעלמים מאחריותו של רבי עקיבא לכישלון ומטילים אותה על כתפי בר כוכבא ותלמידי רבי עקיבא.

למה דומה הדבר? לחכם שיעץ למלך להוציא צבאו למלחמה והבטיח שאלוהים עומד אתו, ומשניגף המלך בקרב התנער החכם מההבטחה שהתיימר לתת בשם הקב"ה והאשים את המלך וחייליו בכישלון. ולמה עוד דומה הדבר? לנפתלי בנט שהכריז כי הפלסטינים הם רסיס בישבן אבל כשעלו והתבררו תוצאות המדיניות שהטיף לה לא עלה על דעתו לקחת אחריות על דבריו. כעץ כן פריו.

קו ישר נמתח בין רבי עקיבא לרצ"דים. רבי עקיבא הוא החכם האחרון שהתערב בקביעת גורל האומה והתווה מדיניות אזרחית שהביאה להתפרקות היישות היהודית המדינית בארץ ישראל, והם הראשונים שמחדשים התערבות רבנית זו אחרי אלפיים שנה שבהן לא היתה בעולם ישות מדינית יהודית. רבי עקיבא הבטיח לבר כוכבא: אלוהים אתך, והרצ"דים מבטיחים היום: אלוהים אתנו. היומרה אותה יומרה, חוסר האחריות אותו חסר אחריות. המשתנה היחיד שלא נותר כשהיה הוא העם.

אנו חיים במדינה דמוקרטית, עדיין. לכן ראוי שנתבע כולנו מהרבנים להציג את דבריהם בפורומים הדמוקרטיים – תקשורת, כנסת, ממשלה – כרעיונות דתיים. ואם יישאלו לגבי מקור הרעיונות שלהם צריך שיאמרו בפה מלא כי מאלוהים באו.

זוהי דרישה אלמנטרית, אבל הרצ"דים אינם מכבדים אותה, ויוצרים בכוונת מכוון טיעון תלת-ראשי מעורב: לאומני-דתי-ביטחוניסטי. כשטוענים נגדם במישור הביטחוני ישלפו בתשובה את הממד הלאומני בסגנון "עם הנצח לא מפחד". כשיטענו נגדם במישור הדתי ישלפו טיעון ביטחוני בסגנון "טילים על נתב"ג". כשיטענו נגדם במישור הלאומני ישלפו את הטיעון הדתי של "זכות אבות" ו"אתה בחרתנו" וחוזר חלילה.

הצגה מתחמקת זו אינה ראויה מבחינה מוסרית ודתית כאחת. לא מוסרית כי מקור סמכותם של הרבנים דתי בלבד ואין להם שום סמכות לטיעון אחר, בוודאי לא ביטחוני. לא ראויה דתית, כי היא מעידה שאינם מאמינים בכוחה של הדת לשכנע בכוחות עצמה, ולכן מתבלים אותה בטעמים זרים למען תערב לחכי כופרים ועמי ארצות.

אם הרבנים בעד המשך הכיבוש והרחבתו, ובעד הקמת בית מקדש שלישי, ובעד חידוש עבודת הקרבנות, ובעד כינון מלוכה, ואם הם מסתמכים בדבריהם אלה על דבר השם – שיקומו ויאמרו זאת בפה מלא. אבל אם לא שמעו לאחרונה את דבר השם במישרין, ולא יצתה אפילו בת קול וסיפרה להם, ואפילו לא נגלה להם דבר בחלום הלילה – שישימו סכר לפיהם וידומו מרגע זה והלאה בענייני המדינה, ויגבילו דבריהם לענייני הלכה בלבד, שבהם מומחיותם.

אחרת, יתקיים בהם הכתוב: סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם, וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל. ולמי שיזדעק כי דברי אלו הם עזות מצח והחצפת פנים, אומר כי אני סמוך ובטוח שדברי יתקבלו בהבנה הראויה בעיני הרבנים עצמם, כפי שנאמר הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ.