בכוחי ועוצם ידי אחישנה

חג שבועות מציין השנה עניין נוסף ומיוחד על ריבוי העניינים שמתקשרים אליו בדרך כלל. יחד עם מתן תורה, קציר חיטים, הבאת העומר, הבאת ביכורים, רות המואביה, מוצרי חלב וחג האהבה, אנו מציינים השנה גם חמישים שנות כיבוש.

בהכירי את הנפשות הפועלות ואת המנגנון שמקיים את הכיבוש כל כך הרבה שנים, וסוף לא נראה באופק, כתבתי נובלה העוסקת בנושא. הנובלה מספרת על אנשים החיים בהתנחלות בלב השטחים הכבושים, ומי שקרא מצא שהם אנשים רגילים בתכלית.

כמו כולנו, גם המתנחלים אוהבים וכואבים, גם הם מתלבטים ומחפשים. גם הם אנשי משפחה. לא אנשים רעים. יחד עם זאת, דבר אחד משותף לכולם ומייחד אותם מאנשים נורמלים – היכולת החולנית-מחליאה שלהם להתעלם מזוועת הכיבוש המצוי ללא הרף, רגע רגע, שעה שעה, מול הפרצוף שלהם. מול הפרצוף של כולנו.

יש צורך בהגנות מיוחדות כדי לטבול כל כך הרבה שנים בתוך ביצת השרצים הממאירה הזו מבלי להיפגע, ולמתנחלים יש את ההגנה החזקה מכולן – אמונה מודרכת בידי רבנים. בינם לבין המרחב הסובב אותם חוצץ תווך דביק ושמנוני המעוות את המציאות ולש אותה מחדש לחזיונות תעתועים ומקסמי שווא לפי הזמנה.

קשה להתווכח עם מישהו הרואה חושך כאור ואור כחושך, האומר לרע טוב ולטוב רע, שם מר למתוק ומתוק למר. גם קדמונינו עמדו חסרי אונים מול התופעה האנושית הזו ועל זה בדיוק זעק הנביא: עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ, עַם סָכָל וְאֵין לֵב.

קשה להתווכח אבל אין ברירה אחרת. מי שמבקש לנסות ולתקן את העיוות חייב להיכנס לתוך הדיון האמוני ושם לנצח את הרבנים ואת חסידיהם השוטים בנשקם הם. אני מרשה לעצמי לנקוט בשפה בוטה כי ביליתי את החודשים האחרונים בוויכוחים עם מעט רבנים ועם הרבה חסידים ומצאתי שמרביתם שוטים ותינוקות. הם חסרי אונים מול טיעונים מקוריים, ומי שישקיע ויעמיק קצת בדברי חכמים ימצא שהם מספקים שלל טיעונים בעד זכויות אדם, קידמה וערכים ליברליים. שבעים פנים לה, ורק בורות ועצלות הפקירו את המרחב הזה בידי המתנחלים ורבניהם העושים אותו קרדום לחפור בו בשירות נטיית ליבם הימנית-פאשיסטית. תחת ביאליק ורבניצקי ואחד-העם וברל קצנלסון זה לא היה קורה, ועובדה שלא קרה.

בכוחי ובעוצם ידי אחישנה – הפירוש

בכוחי ועוצם ידי אחישנה הוא צירוף מקורי שלי בו חיברתי שני עניינים ידועים מאוד בדברי חכמים אבל שונים בתכלית. צירופם יחד הוא חץ שלוח בליבת הרעיון המתנחלי.

כוחי ועוצם ידי מגיע מפרשת עקב בספר דברים שם מזהיר משה את בני ישראל לבל יגבה לבבם כאשר יצליח הקב"ה את מעשיהם: "… וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים … וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה".

אחישנה מגיע מישעיהו ס' כב': הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה. ועל כך דרשו חכמים (סנהדרין צ"ח): זכו – אחישנה, לא זכו – בעיתה. כלומר, אם יהיו לישראל זכויות יקדים הקב"ה את הגאולה ואם לא יהיו זכאים תבוא הגאולה בזמן שנקבע לה. מכאן ניתן להבין שהגאולה בוא תבוא, אך מועד הגעתה תלוי במידה מסוימת בעם ישראל, ואם נהיה זכאים בכך שנתעלה כולנו במדרגה הרוחנית-מוסרית, תקדים הגאולה להגיע.

הזכות, אם כך, באה מהתעלות מוסרית ורוחנית, היותנו מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ (שמות יט' ו). אבל רבני המתנחלים מוסיפים כי לצד ההתעלות הרוחנית, ואפילו הרבה לפניה, חייב לבוא מעשה גשמי – פוליטי, מדיני וצבאי. הם דורשים הקמת התנחלויות, סיפוח שטחים, ועלייה להר הבית כדי לקדם בניית בית מקדש. כלומר, הם דורשים לייצר מציאות משיחית באמצעים תקיפים בסגנון כוחי ועוצם ידי ולהחיש בכך את גאולה. הגיעה העת ואני אחישנה, אומר המתנחל. אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא הקב"ה.

יש הרבה ארס בצירוף של עוצם ידי עם אחישנה, שכן הוא מציג בתמצות את ליבת החטא המתנחלי. זהו ביטוי קצר וקליט, ברור לגמרי לתלמידי חכמים, ולכן גם מוציא אותם משלוותם.

על כן, אנא מכם יהודים יקרים, אחים לצרה. אנא הפיצו את הביטוי בכל דיון בפייסבוק, הטרילו איתו כל אמירה מנוולת מסמוטריץ' ועד בנט, טקבקו ושתפו אותו בין אנשי שלומנו בכל ארצות מושבם, למען תגדע רשעת המתנחלים ותיעלם מהארץ ועם ישראל יתעלה במדרגות המוסר והצדק, וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל-הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר ה' אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים; וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת. לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.

 

מה משמעות הנבואה שניתנה לשוטים

לפני שבוע טענתי כאן כי התפקיד המרכזי שמייחסים רבני הציונות הדתית לרבי עקיבא בהנהגת המרד נגד הרומאים הופך אותו לאחראי המרכזי לכישלון המרד ואותם לבלתי כשירים להתערב בענייני המדינה. הלקח נראה לי חד-משמעי ומתבקש, אך לא הופתעתי כשקיבלתי כמה תגובות מתלמידי חכמים בני הציונות הדתית שלא חלקו על העובדות אבל הסתייגו מפרשנותן. לדבריהם, אין שום דופי במעשיו של רבי עקיבא ולראיה דברי חכמים ורבנים שראו בו למרות הכל ראש וראשון לחכמים. מכאן, שכדי לשכנע בני תורה באמיתות כלשהן אין די בעובדות היסטוריות מוסכמות, וגם אין די בהיקש לוגי בסיסי שכל ילד יכול להבין, אלא צריך להביא אסמכתאות מדברי חכמים אחרים שראו ברבי עקיבא אסון, וזה מה שאנסה לעשות בחקירה שלהלן.

ראשית, אין ספק שהקנון הרבני לדורותיו רואה את רבי עקיבא נקי וזך בפרשת המרד וכישלונו. יתרה מזו, פה ושם אף מפוזרים בחצי פה רמזים כאילו חזה רבי עקיבא סכנה גדולה יותר לקיום האומה, וסבר כי מרד שיביא למיליון הרוגים והרס הישות המדינית היהודית בישראל ופיזור תפוצות ישראל בעולם למשך אלפיים שנה הוא דווקא רווח והצלה לאומה. כלומר הם מייחסים לרבי עקיבא ראייה נבואית שמעבר להבנת בני תמותה רגילים.

בה בעת, דבר אחד לא ניתן לומר על קדמונינו – שהיו תמימים או טיפשים. ספרות חז"ל מלאה ברמזים כי דעתם של רבים לא היתה נוחה מעמדתו של רבי עקיבא. את הביקורת הציגו בד"כ במרומז ובאופן מובלע, והבולט במתנגדים שהוזכר בשמו היה דווקא חכם לא ידוע במיוחד בשם רבי יוחנן בו תורתא. "רבי עקיבא כשהיה רואה את בן כוזבה (בר כוכבא) היה אומר: זהו המלך המשיח. אמר לו רבי יוחנן בן תורתא: עקיבא, יעלו עשבים בלחייך, ועדיין בן דוד לא יבוא". [ירושלמי תענית ד:ה].

גם בקרב רבני הגליל היתה התנגדות לעמדת רבי עקיבא, ורבי יהושע בן חנניה המשיל את המשל הבא ללמד מדוע מרד ברומאים יהיה מעשה שטות: "ארי טרף טרף ועמד עצם בגרונו. אמר: כל מי שיבוא ויוציאו – אתן לו שכרו. בא קורא מצרי שמקורו ארוך, נתן מקורו לתוך פיו, והוציא את העצם. אמר לו: תן לי שכרי. אמר לו הארי: לך והיה משתבח ואומר: נכנסתי לפי ארי בשלום ויצאתי בשלום – ואין לך שכר גדול מזה". [מדרש בראשית רבה]. כלומר, אמר רבי יהושע, שרדנו מרד אחד ברומאים לפני 70 שנה במחיר שריפת בית המקדש, ועדיין יצאנו בשלום מפי הארי, אז בואו לא נצא למרד נוסף.

שיטה ידועה בכתבים להביע מורת רוח או להעיד על מחלוקת בלתי פתורה שיש בה דם רע, היא שימור סיפורים קטנים ומרושעים או פרטים שוליים שיש בהם לקעקע את הנראטיב הרשמי המושלם. במקרה רבי עקיבא מובאת עמדה כזו באמצעות שלל מעשיות קטנות ותמוהות על עושרו הלא מוסבר, על חיבתו לנשים יפות וצעירות, ואפילו עדותו המוזרה כי לפני שנהיה לתלמיד חכם מצא מת בדרך וגרר אותו ארבעה מילין לקבורה.

אבל צמד הסיפורים המפליל ביותר לדעתי בהיבט הזה הוא כיצד נהג רבי עקיבא איפא ואיפא במצוות ביקור חולים. בנדרים מ' א' נכתב: "מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבא שחלה, לא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס רבי עקיבא לבקרו, ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו חיה, אמר לו: רבי, החייתני! יצא רבי עקיבא ודרש: כל מי שאין מבקר חולים – כאילו שופך דמים". נראה שאין מסר ברור ויפה מזה עד שנתקלים בסיפור הבא: "כשהיה שמעון בנו של רבי עקיבא חולה, לא ביטל מבית המדרש שלו, אלא פיקדו ביד שלוחין. בא הראשון ואמר לו: נטען, אמר להם: שאלו. בא השני ואמר לו: הכביד, החזירן לתלמוד תורה. בא השלישי ואמר לו: גוסס, אמר להם: שאלו. בא הרביעי ואמר לו: השלים. עמד וחלץ את תפיליו וקרע את בגדיו, ואמר להם: אחינו ישראל שמעו, עד כאן היינו חייבין בתלמוד תורה, מכאן ואילך אני ואתם חייבין בכבודו של מת". [שמחות, ח' יג'].

יטענו הטוענים כי במקרה של בנו חזה רבי עקיבא מראש כי דינו למות ולכן העדיף ללמוד תורה מאשר להידרש למצוות ביקור חולים שאין תועלת בצידה. אבל דווקא אפולוגטיקה מהסוג הזה המייחסת לרבי עקיבא כוחות לחיזוי העתיד, מסבכת אותו עם הטענה שתועלה מיד בהמשך. כך גם המעשייה עם אשת טורנוספורוס שבאה לפתות אותו ורבי עקיבא מחייך לעצמו כי הוא רואה לעתיד לבוא ויודע שהיא עתידה להתגייר ולהינשא לו לאשה.

רבי עקיבא טעה  – ע"פ דעת תורה

למרות כל המובאות האלו, ועוד רבות ודומות שניתן לקושש, ברור שצריך הרבה יותר מזה כדי לשנות דעתם של מאמינים. כדי לשכנע בעניין כה טעון נחוצה אמירה הלכתית ברורה וחד משמעית מפי חכם מצמרת הטבלה. ובכן, ישנה אמירה כזו בנמצא, והיא מופיעה כמה דורות אחרי החורבן הנורא שהמיט רבי עקיבא על הארץ, מפי גדול הדור של אותם ימים רבי יוחנן.

"אמר רבי אבדימי דמן חיפה: מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים". [בבא בתרא, יב' א']

"אמר רבי יוחנן: מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות". [בבא בתרא, יב' ב']

הדיון אינו מגיע ברצף אחיד אלא מפוזר בשני פרקים, אבל השימוש הזהה בנוסח "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה ל…" אינו מותיר ספק שאמירת רבי יוחנן ניתנה בתשובה לקביעתו של רבי אבדימי דמן חיפה. אתה אומר נבואה לחכמים? אומר גדול הדור לחכם הצעיר, אז אני אומר לך שאתה מדבר שטויות. ומדוע נדרש רבי יוחנן לאמירה כה נחרצת ובוטה שכמוה כסטירת לחי על פניו של רבי אבדימי דמן חיפה, אם לא כדי לגדוע נטיית לב רווחת בקרב חכמים לראות בעצמם את נושאי דבר השם בהיעדרם של נביאים בסביבה. זאת ועוד, כיצד הגיע למסקנה כה חד משמעית וברורה, אם לא היו הוא עצמו ובני דורו עדים לאסון הנורא שהביאה נבואת חכמים על עם ישראל פחות משלושה דורות לפני כן.

קביעתו של רבי עקיבא לגבי בר כוכבא היתה בבסיסה יומרה נבואית. הוא הביט אל פני הנצח וראה את בר כוכבא כמלך המשיח. הוא לא הציג אסמכתאות מהמקורות לקביעתו וגם לא נדרש לפלפולים שבזכותם יצא שמעו ברבים. הוא פשוט ידע. גם הסיפורים על כושרו לחזות את העתיד שהבאתי קודם לכן, והפרשנות המאוחרת שהעניקה לו את היכולת לחזות את העתיד ולהעדיף ביודעין שואה על פני התנהלות זהירה, מייחסים לו כוחות חיזוי ונבואה.

את הנטייה המסוכנת הזו רצה רבי יוחנן לגדוע באבחת אמירה, והצליח. הביטוי שטבע הפך למטבע לשון שגור בפי כל בימינו. כל פרשן כדורגל שנדרש לחזות כיצד יסתיים המשחק יצטנע בחיוך ויאמר, "טוב, כולנו יודעים למי ניתנה נבואה מיום שחרב בית המקדש…" ואז כמובן לא יתאפק ויחזה את התוצאה. תאוות ההימור היא יצר רע שרבים וגדולים כשלו, נכשלים ועוד ייכשלו בו.

כיצד נבואה והימורים כרוכים במעשיהם של מקצת מרבני הציונות הדתית, וכיצד הם שוגים בפרשנות לדברי מורם ורבם הראי"ה קוק זצ"ל בנושא הנבואה נרחיב, בעזרת השם, בשבוע הבא.

שבת שלום.

* אשמח לכל הערה, וגם לדברי ביקורת. באפשרותכם להגיב, גם בעילום שם אם תרצו, בסוף המאמר.

רבי בנט ונפתלי עקיבא

ל"ג בעומר הבא עלינו לטובה הוא חג סתום מלא תמיהות, סתירות וחצאי אמיתות. בקיאים וגדולים ניסו להתיר את הפקעת ללא הצלחה, והדבר רק מעצים את התעלומה ומעלה חשד שפקעת זו לא במקרה נקשרה, ועומק התסבוכת הפרשנית שנרקמה כגודל המחדל שנועדה להסתיר. למה חשוב לנו להבין את מה שמסתתר לנגד עינינו, וכיצד קשור הדבר לחורבן בית שלישי ולשואה שלישית, בחקירה שלהלן.

העובדות ההיסטוריות של סיפור ל"ג בעומר ידועות ונחזור עליהן בקצרה. כ-70 שנה לאחר כישלון המרד הראשון ברומאים, שהסתיים בחורבן בית המקדש השני, הנהיג רבי עקיבא, החכם החשוב בדורו ואחד החשובים בכלל, מרד נוסף שנכשל באופן נורא הרבה יותר – כמיליון הרוגים, הרס מוחלט של ירושלים, הרס היישוב היהודי בישראל, ותחילתה של גלות שנמשכה אלפיים שנה.

תגובתם של הרבנים למחדל הנורא של גדול החכמים כולם מגולמת במעשייה נפלאה זו המציגה את אומנות האגדה בשיאה:

"אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקדוש ברוך הוא שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר: ריבונו של עולם, מי מעכב על ידך? (במסירת התורה לישראל) אמר: אדם שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, עתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות. אמר לפניו: ריבונו של עולם, הראהו לי. אמר לו: חזור לאחוריך. הלך וישב לסוף שמונה עשר שורות (בבית מדרשו של עקיבא), לא היה יודע מה הם אומרים. תשש כוחו. כיון שהגיעו לדבר אחד אמרו לו תלמידיו: רבי מניין לך? אמר לו: הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו. חזר לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לפניו: ריבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן התורה על ידי? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני. אמר לפניו: ריבונו של עולם, הראיתני תורתו הראני שכרו. אמר לו: חזור לאחוריך. חזר לאחריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין (ר"ע הומת בידי הרומאים בעינויים קשים). אמר לפניו: ריבונו של עולם, זו תורה וזו שכרה? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני."

האגדה מגייסת את הקב"ה ואת משה רבנו – מעשה ללא אח ורע בספרות הרבנית לדורותיה – כדי לענות על שאלה שעלתה אז וחזרה ועלתה אחרי השואה השנייה שחוללו הנאצים: איפה היה אלוהים? ואלוהים עצמו עונה: שתוק, כך עלה במחשבה לפני. מזכיר את תשובתו לאיוב.

אפשר ללגלג ולטעון שהסיפור נועד לתרץ בריחה מאחריות ולהגן על "אחד משלנו" רבנים. אפשר גם לבקר את ההתכחשות לגורל האומה והאדרת גורלו של היחיד – רבי עקיבא. אבל חייבים להסיר את הכובע על האומץ האינטלקטואלי שהפגינו האמוראים. הם התייצבו מול אחת משאלות היסוד באמונה "זו תורה וזו שכרה?" והשיבו את התשובה הראויה היחידה: אין לנו תשובה.

אומץ אינטלקטואלי וחירות מחשבה הם מהמאפיינים הבולטים של רבני הציונות הדתית – הרצ"דים. בעקבות הראי"ה קוק שפרץ את הסכר בקביעתו שהציונות החילונית היא אתחלתא דגאולה קמו דורות של רבנים שחייבים לעדכן כל העת את הפרשנות לקנון הדתי הקובע כי לא יעלו ישראל בחומה ולא ימרדו באומות העולם עד בוא המשיח. כך יוצא שבניגוד לרבני החרדים המצניעים את אחריותו של רבי עקיבא למרד, ומתוך כך גם את אחריותו לכשלון, דרשני הציונות הדתית מתפארים באקטיביזם המדיני של עקיבא ומדגישים שיזם ודחף ויצק מים על ידי בר כוכבא. אבל באותה נשימה, כמו החרדים, גם הם מתעלמים מאחריותו של רבי עקיבא לכישלון ומטילים אותה על כתפי בר כוכבא ותלמידי רבי עקיבא.

למה דומה הדבר? לחכם שיעץ למלך להוציא צבאו למלחמה והבטיח שאלוהים עומד אתו, ומשניגף המלך בקרב התנער החכם מההבטחה שהתיימר לתת בשם הקב"ה והאשים את המלך וחייליו בכישלון. ולמה עוד דומה הדבר? לנפתלי בנט שהכריז כי הפלסטינים הם רסיס בישבן אבל כשעלו והתבררו תוצאות המדיניות שהטיף לה לא עלה על דעתו לקחת אחריות על דבריו. כעץ כן פריו.

קו ישר נמתח בין רבי עקיבא לרצ"דים. רבי עקיבא הוא החכם האחרון שהתערב בקביעת גורל האומה והתווה מדיניות אזרחית שהביאה להתפרקות היישות היהודית המדינית בארץ ישראל, והם הראשונים שמחדשים התערבות רבנית זו אחרי אלפיים שנה שבהן לא היתה בעולם ישות מדינית יהודית. רבי עקיבא הבטיח לבר כוכבא: אלוהים אתך, והרצ"דים מבטיחים היום: אלוהים אתנו. היומרה אותה יומרה, חוסר האחריות אותו חסר אחריות. המשתנה היחיד שלא נותר כשהיה הוא העם.

אנו חיים במדינה דמוקרטית, עדיין. לכן ראוי שנתבע כולנו מהרבנים להציג את דבריהם בפורומים הדמוקרטיים – תקשורת, כנסת, ממשלה – כרעיונות דתיים. ואם יישאלו לגבי מקור הרעיונות שלהם צריך שיאמרו בפה מלא כי מאלוהים באו.

זוהי דרישה אלמנטרית, אבל הרצ"דים אינם מכבדים אותה, ויוצרים בכוונת מכוון טיעון תלת-ראשי מעורב: לאומני-דתי-ביטחוניסטי. כשטוענים נגדם במישור הביטחוני ישלפו בתשובה את הממד הלאומני בסגנון "עם הנצח לא מפחד". כשיטענו נגדם במישור הדתי ישלפו טיעון ביטחוני בסגנון "טילים על נתב"ג". כשיטענו נגדם במישור הלאומני ישלפו את הטיעון הדתי של "זכות אבות" ו"אתה בחרתנו" וחוזר חלילה.

הצגה מתחמקת זו אינה ראויה מבחינה מוסרית ודתית כאחת. לא מוסרית כי מקור סמכותם של הרבנים דתי בלבד ואין להם שום סמכות לטיעון אחר, בוודאי לא ביטחוני. לא ראויה דתית, כי היא מעידה שאינם מאמינים בכוחה של הדת לשכנע בכוחות עצמה, ולכן מתבלים אותה בטעמים זרים למען תערב לחכי כופרים ועמי ארצות.

אם הרבנים בעד המשך הכיבוש והרחבתו, ובעד הקמת בית מקדש שלישי, ובעד חידוש עבודת הקרבנות, ובעד כינון מלוכה, ואם הם מסתמכים בדבריהם אלה על דבר השם – שיקומו ויאמרו זאת בפה מלא. אבל אם לא שמעו לאחרונה את דבר השם במישרין, ולא יצתה אפילו בת קול וסיפרה להם, ואפילו לא נגלה להם דבר בחלום הלילה – שישימו סכר לפיהם וידומו מרגע זה והלאה בענייני המדינה, ויגבילו דבריהם לענייני הלכה בלבד, שבהם מומחיותם.

אחרת, יתקיים בהם הכתוב: סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם, וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל. ולמי שיזדעק כי דברי אלו הם עזות מצח והחצפת פנים, אומר כי אני סמוך ובטוח שדברי יתקבלו בהבנה הראויה בעיני הרבנים עצמם, כפי שנאמר הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ.