תעלומת מותם של תלמידי רבי עקיבא

ימי ספירת העומר שאנו מצויים בעיצומם כרוכים במקצת מנהגי אבלות, וכולם יודעים זאת בזכות ל"ג בעומר, שהוא יום הפוגה מהאבל ובו מותר להתחתן ומעלים מדורות. אבל אם לא ברור לכם על מה האבל, תנוח דעתכם כי אתם בחברה טובה. כנראה שאף אחד לא יודע לומר בוודאות מה הסיפור, ואף על פי כן, כמקובל אצל היהודים, זה לא מפריע לאיש להסיק מסקנות אופרטיביות מרחיקות לכת. על התמיהה סביב הנושא ואיך כל זה מתייחס לרצח רבין אנסה להסביר בחקירה שלהלן.

אז מה אומרים הרבנים על מנהגי האבלות של ספירת העומר? כולם מתחילים באותה נקודה: בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ב, עמוד ב'.

אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. תנא: כולם מתו מפסח ועד שבועות. אמר רב חמא בר אבא, ויש אומרים ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה.

ראשית, שימו לב שאין כאן אף לא מלה על מנהגי אבלות. מעבר לזאת, גם הרבנים עצמם אומרים כי יש המון תמיהות במקור שלהלן. למשל, למה הודגש שהיו זוגות? ולמה דווקא בין פסח לשבועות? ומהי המיתה הרעה? וזו רק ההתחלה, כי כשמציעים תשובות עולות שאלות נוספות והתמונה רק הולכת ומתפצלת ומסתבכת, כי רבנים אינם חוסכים בשאלות.

אם נשיב שנכתב זוגות כי למדו בחברותא של שניים, איזה סוג של חוסר כבוד ניתן לנהוג בין חברים? ואם מדרש בראשית רבא מציין כי "עינם היתה צרה אלו באלו", האם קינאו בחוכמתו של החבר בתורה? ואם נאמר שהמיתה הרעה היא אסכרה (דיפטריה), כפי שמפרש רב נחמן, כיצד לא מתו המונים סביבם שהרי זו מחלה מידבקת? ואם אכן מתו המונים למה הכתוב אינו מציין זאת ומתייחס רק לתלמידי רבי עקיבא? וכיצד תיתכן מגיפת אסכרה בעונה הנוחה שבין פסח לשבועות? ולפני הכל, האם על חוסר כבוד צריך שיהרגו כל כך הרבה תלמידי חכמים?

ריבוי שאלות לא אומר שיש תשובות, ואפשר לומר שרוב הדורשים מסתפקים בהסבר הפשט כי חוסר כבוד בין תלמידי רבי עקיבא לבין עצמם גרם לקטל ההמוני. מכאן הם מפליגים בזכות מידת הכבוד לאחר וכמה ראוי וחשוב העניין וכיו"ב עד הצלצול להפסקה. יש פרשנים המציינים כי ההנחיה לנהוג מנהגי אבלות הופיעה לראשונה בתקופת הגאונים, ופרוגרסיבים שבהם טוענים כי מנהגי האבלות קיבלו תוקף מחודש בימי הביניים בעקבות פרעות שנהגו הנוצרים לעשות ביהודי אשכנז במיוחד בזמן הפסח ואחריו, ומציינים בחצי פה כי הקשר לתלמידי רבי עקיבא כנראה אנכרוניסטי.

אמרנו רוב הדורשים כי לא כולם מחזיקים באותה דעה. יש רבנים שנתלים בפרשנות מאוחרת של רבי שרירא גאון בתום האלף הראשון לספירה בערך, שאמר כי מיתה רעה שבה מתו תלמידי רבי עקיבא היא שמדא – דהיינו בגזירות דת, או מלחמת דת. כאן נפתח פתח חדש לפרשנות והמסקנה המתבקשת היא שמתו במרד נגד הרומאים. רבי עקיבא עודד באופן פעיל את המרד, ולכן סביר שתלמידיו התגייסו לצבאו של בר כוכבא, ויש אפילו שיודעים לומר כי נספו כולם בקרב על ביתר.

אז יש לנו שתי תשובות וראו כמה הן רחוקות זו מזו. האחת – הרשמית והנפוצה יותר – טוענת שמתו מידי הקב"ה כי לא הקפידו בכבוד חבריהם, שזו סיבה מטורפת לחלוטין המטילה על השם יתברך את האחריות למעשה ומעלה שאלות תיאולוגיות כבדות משקל. והשנייה – המוצנעת יותר – אומרת שנתנו נפשם בקרב למען העם והארץ במצוות רבם. ועולה השאלה למה יש לנו שתי תשובות מנוגדות כל כך ולמה דווקא זו שמסתדרת עם העובדות ההיסטוריות נעדרת מהתלמוד ומופיעה בכתובים רק מאות שנים מאוחר יותר, מה שמעיד שהסתובבה בין חכמים בע"פ והיתה ידועה להם כל העת.

אנסה ברשותכם להסביר כיצד ייתכן הדבר באמצעות סיפור רצח רבין. התשובה לשאלה כיצד מקבע הציבור הדתי-ימני את רצח רבין בזיכרון ההיסטורי שלו אינה ברורה עדיין. כל שנה אני רואה יותר ויותר חובשי כיפות סרוגות בטקס האזכרה השנתי לרבין בטכניון, ובה בעת, בשיטוט בין הטוקבקים באתר ערוץ 7 אני נתקל לא מעט בשם שמפניה כדוגמה לקונספירציה האולטימטיבית. הרב יואל בן נון קרא לחשבון נפש על חלקה של הציונות הדתית בהסתה לרצח והרב בן נון כבר לא גר בעופרה, היכן שגר בזמן שקרא. בהרצאה של הרב ערן טמיר הוא קורא לכבד את רבין האיש ולשלול את דרכו, וכשהוא אומר: "אני נוסע בכביש 6, לא בדרך רבין", הקהל פורץ בצחוק משוחרר של הנאה מהחידוד. כלומר, יש כאן שתי תפיסות סותרות הדרות בכפיפה אחת וזה לא מפריע לאיש. אגב, אין זה עניין נדיר ביהדות הרבנית ופרשנויות סותרות תמצאו כמעט בכל נושא שתבדקו.

בליל דומה של רגשות אשם ואידיאולוגיה לאומנית נטולת רחמים, עמד בגרונם של חכמים גם לאחר כשלון המרד ברומאים. בחירתם היתה זהה לזו של רבני הציונים הדתיים היום. מצד אחד כאבו את מות התלמידים וכשלון המרד, ומצד שני סירבו ליטול על עצמם או לייחס לעקיבא אחריות כלשהי למאורעות. ההתנערות מאחריות תקפה גם לפירוש כי מתו כולם מאסכרה, שהרי גם במקרה כזה היתה מתבקשת השאלה אם לר"ע לא היה שום חלק בכך שתלמידיו חטאו בהמוניהם במעשה שדינו מיתה.

הדברים מקבלים משנה תוקף במשנתו של הרב אורי עמוס שרקי, מהרבנים החשובים בציונות הדתית, ולדעתי מהחשובים בכלל. שרקי אומר שני דברים מעניינים: הראשון, הוא מקנה לרבי עקיבא תפקיד מכריע בתכנון המרד. שרקי דורש על הסיפור הידוע בהגדה של פסח: "מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן, שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה"… וכן הלאה, ומסביר כי ההתוועדות נועדה לתכנון המרד ברומאים. כלומר הוא מכריע באופן מפורש בשאלה מה היה תפקידו של עקיבא במרד ונותן לו ולרבנים האחרים אחריות עליונה כהוגה והמתכנן.

בנוסף לזאת אומר הרב שרקי במקום אחר, כי מכיוון שנכשלו תלמידי עקיבא במרד, ובעקבות כשלונם תוקנו מנהגי האבלות, יש מקום לבטל מנהגים אלו שכן בימינו צלחה המרידה ואנו חיים בחירות תחת שלטון עצמי ועצמאי. כלומר, על אף שהרב שרקי רואה בעקיבא את מי שיזם את המרד אין הוא מייחס לו שום אחריות לתבוסה ומטיל את האחריות על תלמידיו.

ועל הניסיון הזה לרבע את המעגל ועל משמעותו הרת הגורל לגבינו נרחיב בפוסט הבא.

שבת שלום.

 

 

2 תגובות בנושא “תעלומת מותם של תלמידי רבי עקיבא”

    1. ראובן ידידי.
      מי שמך אתה? ארון הספרים הוא שלך בלבד?
      החכמה איתך בלבד? היהדות שלך היא?
      נראה לי שהתשובה לכל השאלות היא לאו
      או לא.

סגור לתגובות.