הטרמפיסט

לפעמים אני רואה אותו בדרך לעבודה, בדרך כלל בצומת חורב, עובר בין המכוניות העומדות ברמזור בחלונות מוגפים, וגם מי שלא מכיר אותו יכול מיד לראות שהוא גרוע באופן יוצא דופן. כלומר, עצם העניין שהוא נאלץ לעשות את זה, כבר אומר שהוא גרוע בהרבה דברים. אבל הצורה המחורבנת שהוא עושה את זה הופכת אותו לגרוע ברמה אחרת, שבוודאי היתה מציבה אותו כמועמד מוביל לפרס ישראל, במקרה שהיתה קטגוריה מתאימה. למשל, פרס האי-תרומה הלא-משמעותית ביותר לעצמך ולחברה. דבר ראשון, איפה הכוס, בנאדם? כאילו, מה הקטע שלך? אם זה מה שבחרת לך בחיים, לפחות תעשה את זה כמו שצריך. תעמוד עם כוס. אף אחד, שכבר מוכן לפתוח את החלון ולזרוק לך כמה מטבעות, לא רוצה להניח אותן ביד שלך, שאלוהים יודע איפה היתה בלילה האחרון. המקסימום שהוא מוכן זה לזרוק אותן מגובה בטוח לתוך כוס, ואפילו את זה אתה לא מאפשר לו.

אתמול בבוקר עמד ונעץ בי מבט ממושך כשהמתנתי בפנייה לפיק"א. נענעתי בראשי לשלילה כדי להבהיר לו שלא, אבל הוא גם כן נענע בראשו לשלילה וסימן באצבעו על המושב הפנוי לצידי. הוא רצה טרמפ. טוב, לזה לא היה לי תירוץ, וסימנתי לו שיעלה. הוא זינק במהירות מפתיעה, פתח את הדלת, התיישב, נחגר, ואמר תודה נטולת חולם, שנשמעה כמו תדה, שבנסיבות אחרות יכולה היתה לשמש אפילו כתרועת ניצחון על ביצוע מבריק, כמו טה-דה!

הרמזור התחלף ויצאנו לדרך. הוא התמיד בשתיקתו.

"למה אתה לא עומד עם כוס?", שאלתי. "היית עושה הרבה יותר כסף".
"נו, מספיק עם כוס", התרגז, "כולם כוס, כוס, כוס. אני לא כוס. סגנון שלי בלי כוס".

וואו. לזה לא ציפיתי. לבנאדם היה קונספט.

"אז מה סגנון שלך?", שאלתי.
"רוצה נותן – נותן, לא רוצה נותן – לך קיבינימאט, לא יודע מה רוצה – גם לך קיבינימאט".

זו היתה לולאה מושלמת: תנאי א', תנאי ב' ותנאי יציאה. הבחור היה מתכנת בימיו הטובים.

"למה אתה הכי מתגעגע?", שאלתי אותו.
"יוטיוב", אמר. "רק יוטיוב". ואז הפנה גופו כלפי בחצי סיבוב ושאל: "מה חדש ביוטיוב? יש חדש?"
"יש הרבה טראמפ", אמרתי.
"נו, זה לא מעניין", אמר.
"יש לואי סיקיי חדש".
"באמת?…", אמר ונשמע צער בקולו. "ספיישל מלא?"
"מלא מלא, אם כי ראיתי רק כמה קטעים בינתיים", אמרתי, ואז הוספתי כדי לנחם אותו: "אבל נראה שזה כבר לא זה. נראה שהוא איבד את זה".
"מה אתה אומר?", ספק כפיים בחוסר אמון.
"הוא בא עם חליפה", אמרתי, והוא מיד הבין אותי: "חליפה? לואי?!", אמר באכזבה. ואז הוסיף: "אין יותר עם מי לסמוך", ולא היה ברור אם רצה לומר "אין יותר על מי לסמוך" או "אין יותר עם מי לשמוח".

הגענו לצומת זיו ועצרתי בתחנת האוטובוס כדי לאפשר לו לרדת. הוא שיחרר את החגורה אבל נשאר לשבת, ולפתע אמר: "ומה אם אני ישחוט אותך ויקח טויוטה שטחים וישחוט טויוטה ויסע לקפריסין בנופש?"

טוב, זו בהחלט היתה אפשרות שהיה עלי לקחת בחשבון, אז עניתי לו: "ומה אם אני ישחוט אותך ויזרוק אותך בים ודגים יאכלו אותך שעד שתגיע לקפריסין לא יישאר אפילו סתימות בפה שלך שידעו לזהות איזה שם לכתוב בקבר שלך?" למעשה לא אמרתי לו את זה, כי כל הסיפור הזה בכלל לא היה. אני מציין זאת רק כדי שלא תדאגו שנהגתי בחוסר אחריות שכזה.

הוא חייך ופתח את הדלת, ולפני שיצא אמר את המלה האחרונה: "רק תזכור – בלי כוס".

ובזה נאלצתי להסכים איתו. אם כבר לעמוד בצומת – אז בלי כוס.

מוקדש באהבה לרונית היקרה. תודה רוניתקה!