עגלון

אמש מלאו מסכי הטלוויזיה בתוכניות דת לחג. באחד הערוצים אירחה סופי צדקה בשמלה אדומה לוהטת שני דתיים, ובערוץ האחר ערכו אראל סגל, דרור פויר ודרור גלוברמן, כנראה על סמך להקת הרוק הנחמדה שלהם, מופע התבטלות של החילונות מול הכיפתיות הסרוגה.

במפגש בין בן גוריון לרב קרליץ שקבע לכאורה מסגרת לדיון בין דתיים לחילוניים בישראל, אמר הרב כי עגלת הציונות הריקה חייבת לפנות דרך לעגלת הדתיות העמוסה. אז אם בעגלות משא עסקינן, אראל סגל הוא אחד העגלונים הידועים אצלנו. הוא נוהג את עגלת הציונות הדתית כקרקס נודד בין במה לבמה ומופיע תחת כל עץ רענן, ופיו מפיק אמרות ותוכחות כאחד הגדולים.

הדימוי הארץ-ישראלי של העגלון הוא של איש חביב וסבלן, אולי בהשפעת השיר על ליפא העגלון. אבל הדימוי במקומות מהן באה עגלת הדתיות העמוסה של קרליץ הוא של אדם פשוט, לעיתים גס רוח, שמתעסק כל היום עם סוסים, לא עלינו.

זכות הסיכום בדיון אתמול ניתנה לסגל, והוא אמר כי אנו חיים בתקופת השיא של העם היהודי בכל הזמנים. יש לנו מדינה חזקה ועם חזק והכל חזק ומחוזק לחוזקי חזקיא ורק חסר היה שינפנף בחוזקה בחזוק.

ויושבים פויר וגלוברמן, ומהנהנים בהכנעה ולא קם איש ואומר לסגל – ואללה אחי? זו רמת ההשכלה הדתית-היסטורית שלך? על זה שילמנו מיליארדים? כאילו ברצינות, זה השיא של היהודים? המדינה המבוהלת והחרדתית הזו? לא ממלכת החשמונאים, ששרדה יותר משנותיה של זו, והגיעה בשיאה לפי שלושה משטחה, וגם לא ממלכת שלמה שהתנ"ך עצמו תיאר כהתגשמות הבטחת אלוהים לעמו?

וַיַּעֲמֹד (המלך שלמה) וַיְבָרֶךְ אֵת כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל: קוֹל גָּדוֹל לֵאמֹר. בָּרוּךְ יְהוָה, אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֵּר: לֹא-נָפַל דָּבָר אֶחָד מִכֹּל דְּבָרוֹ הַטּוֹב, אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדּוֹ.

ופירוט מלא של רגע השיא של ההיסטוריה היהודית מופיע כמה פסוקים קודם לכן, במלכים א' פרק ח':

וַיָּבִאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת-אֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה אֶל-מְקוֹמוֹ, אֶל-דְּבִיר הַבַּיִת–אֶל-קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים: אֶל-תַּחַת כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים. כִּי הַכְּרוּבִים פֹּרְשִׂים כְּנָפַיִם אֶל-מְקוֹם הָאָרוֹן; וַיָּסֹכּוּ הַכְּרֻבִים עַל-הָאָרוֹן וְעַל-בַּדָּיו מִלְמָעְלָה. וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן-הַקֹּדֶשׁ עַל-פְּנֵי הַדְּבִיר, וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה; וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה. אֵין בָּאָרוֹן, רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים, אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה בְּחֹרֵב–אֲשֶׁר כָּרַת יְהוָה עִם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן-הַקֹּדֶשׁ; וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת-בֵּית יְהוָה. וְלֹא-יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן: כִּי-מָלֵא כְבוֹד-יְהוָה אֶת-בֵּית יְהוָה.

ומה היה אחר כך כולנו יודעים. או שלא, בעצם.