השותף

אתמול היינו אצל המשפחה ברמת גן. חג, על כל המשתמע. הגיע גם האחיין הפרוגרסיבי שלי שלומד היסטוריה וספרות השוואתית באוניברסיטת תל אביב. בחור כלבבי ושמחתי לראותו. יש לנו תמיד שיחות מעניינות, ולפני כמה שבועות שלחתי לו קישור לנובלה שלי. ביקשתי שיקרא ויחווה דעתו, וגם שיואיל וישתף בין חבריו ומודעיו הרבים. אבל מיד כשנפגשו מבטינו משני עברי הסלון בהמולת ה"שיואו, כמה זמן לא התראינו" וה"איזה יופי שבאתם", ראיתי שהוא שכח מזה. מבטו הסגיר בהלה קלה בסגנון "וואי וואי וואי, עכשיו הלך עלי".

עוד לפני שפתח פיו להתנצל פטרתי אותו מכל אי הנעימות שוודאי עלתה בו, ואמרתי שירגיע ושאין שום חובה לקרוא ובוודאי שאין דחיפות, וכל כוונתי היתה רק שישתף עם חבריו בשלב הזה כדי להפיץ את הספר בין כמה שיותר אנשים. מבטו שהביע הקלה בעקבות דברי ההרגעה שלי התחלף כעת במבוכה, ואז הבנתי שלא רק שהוא לא קרא – הוא גם לא שיתף.

– "אבל עוד לא קראתי", התנצל, "איך אוכל לשתף"?

איך תוכל לשתף??? יא כפוי טובה שישן אצלנו כל פעם שהוא נוסע לצפון וגם מביא חברים, ואלף פעמים שילמתי עליו במסעדות כשנפגשנו, וכשהיה קטן לקחתי אותו ללונה פארק וגם לקיפצובה. אתה משתף סרטוני חתולים ומימים על שרה נתניהו, אז ספר שכתב דוד שלך אתה לא יכול לשתף? אוקיי, הוא התרעם, שמעתי אותך, לא הבנתי שאתה ממש מתכוון לזה, כלומר לשתף.

אחותי שהבחינה בניצוצות שמתחילים לעוף ביננו פצחה במחיאות כף והזמינה את כולם לשולחן. אצל רומנים אוכל זה האמא והאבא של כל התרופות. בחרתי לעצמי מקום בקצה השולחן, הכי רחוק מהפזבנק הקטן, ושקעתי בזעף בצלחת שלי. בקצה העין ראיתי שהוא מתעסק בטלפון שלו. הוא הניח אותו על השולחן לידו ואכל כשכל תשומת ליבו מופנה למסך. פניו החליפו הבעות מסקרנות, לתימהון, לחיוך משועשע, והבנתי שהוא הוריד את הספר מהאתר ועכשיו קורא בו. לפתע הרים עיניו מהמסך ולפני שהספקתי להסיט את עיני הצטלבו מבטינו והוא זקף אגודל ונענע בראשו במחווה של הערכה. בסך הכל בחור טוב, מה יש לומר. מודה ועוזב ירוחם.

אחרי הארוחה יצאתי לגינה והוא מיד הצטרף. "פתיחה מרתקת", אמר. "זה נראה ממש טוב. למה אתה לא עושה עם זה משהו?" מה אתה רוצה שאעשה עם זה, תמהתי. "לא יודע, תפנה להוצאות. אולי מישהו יקח את זה". מה יכולתי לומר? שכבר פניתי להוצאות לפני חודשים ארוכים וטרם קיבלתי תשובה? שאין לי סבלנות בגילי להמתין לאיזה לקטור פוץ בן גילו שיתן לי אישור על משהו שעשיתי?

תחת זאת אמרתי לו שמכל האנשים ציפיתי שדווקא הוא יעריך את המסלול שבחרתי, עם כל התיאוריות שהוא מדלקם על שבירת ההגמוניות המסורתיות והעברת מוקדי הכוח ועיצוב התודעה משליטתם של גופים פוליטיים-מסחריים לידי שיח ציבורי פתוח וחופשי. "אוקיי", הוא אמר, "אני בהחלט עומד מאחורי הדברים, אבל מה לעשות שהעולם מתנהל היום בצורה מסוימת, ואם אתה רוצה להצליח אתה…" וכאן הוא נתקע והשלמתי עבורו: צריך לשתף פעולה עם ההגמוניות המסורתיות.

"אוקיי, אני אשתף את הספר שלך!" הוא התרגז, "אני אשתף ותראה שאף אחד לא יפתח לקרוא. אנשים חיים היום בביטים וכדי להביא אותם לקרוא ספר צריך לייצר הייפ. ביקורות חיוביות, תוכניות אירוח, מיצוב על המדף בחנות, עטיפה מתאימה, קידום ברשתות חברתיות, הכל צריך לעבוד ביחד ורק אז, ורק אם יש לך גם מזל – זה יתפוס".

הוא למד כדי להיות אינטלקטואל ודיבר כמו איש שיווק. ליבו היה במקום הנכון אבל הוא לא הצליח אפילו לדמיין בנפשו כיצד נראית חירות מחשבה. שקענו שנינו בשתיקה מדוכדכת והרהרנו במצב בכללותו. ואז הוא אמר: "אני אקרא ואשתף וגם אכתוב כמה מלים משלי כדי לאפנן את המסר לתדירות שהם מקשיבים, האנשים שסביבי. אחרת זה יעבור דרכם מבלי שירגישו". לקח את שני הקליקים המחורבנים שביקשתי ממנו והפך אותם לננוטכנולוגיה.

עצבות גדולה ירדה עלי. אולי המחיש לי בדבריו עד כמה אני לא מעודכן ברוח התקופה. אולי חיזק את דעתי שהדור שלו כבר אבוד ולא נזכה לראות מהם שום תיקון עולם. ואולי היו אלה הסלטים הקנויים שהחלו להעלות צרבת במעלה קיבתי וסימנו שהגיעה השעה לקום ולחזור לחיפה.