תעלומת מותם של תלמידי רבי עקיבא

ימי ספירת העומר שאנו מצויים בעיצומם כרוכים במקצת מנהגי אבלות, וכולם יודעים זאת בזכות ל"ג בעומר, שהוא יום הפוגה מהאבל ובו מותר להתחתן ומעלים מדורות. אבל אם לא ברור לכם על מה האבל, תנוח דעתכם כי אתם בחברה טובה. כנראה שאף אחד לא יודע לומר בוודאות מה הסיפור, ואף על פי כן, כמקובל אצל היהודים, זה לא מפריע לאיש להסיק מסקנות אופרטיביות מרחיקות לכת. על התמיהה סביב הנושא ואיך כל זה מתייחס לרצח רבין אנסה להסביר בחקירה שלהלן.

אז מה אומרים הרבנים על מנהגי האבלות של ספירת העומר? כולם מתחילים באותה נקודה: בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ב, עמוד ב'.

אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. תנא: כולם מתו מפסח ועד שבועות. אמר רב חמא בר אבא, ויש אומרים ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה.

ראשית, שימו לב שאין כאן אף לא מלה על מנהגי אבלות. מעבר לזאת, גם הרבנים עצמם אומרים כי יש המון תמיהות במקור שלהלן. למשל, למה הודגש שהיו זוגות? ולמה דווקא בין פסח לשבועות? ומהי המיתה הרעה? וזו רק ההתחלה, כי כשמציעים תשובות עולות שאלות נוספות והתמונה רק הולכת ומתפצלת ומסתבכת, כי רבנים אינם חוסכים בשאלות.

אם נשיב שנכתב זוגות כי למדו בחברותא של שניים, איזה סוג של חוסר כבוד ניתן לנהוג בין חברים? ואם מדרש בראשית רבא מציין כי "עינם היתה צרה אלו באלו", האם קינאו בחוכמתו של החבר בתורה? ואם נאמר שהמיתה הרעה היא אסכרה (דיפטריה), כפי שמפרש רב נחמן, כיצד לא מתו המונים סביבם שהרי זו מחלה מידבקת? ואם אכן מתו המונים למה הכתוב אינו מציין זאת ומתייחס רק לתלמידי רבי עקיבא? וכיצד תיתכן מגיפת אסכרה בעונה הנוחה שבין פסח לשבועות? ולפני הכל, האם על חוסר כבוד צריך שיהרגו כל כך הרבה תלמידי חכמים?

ריבוי שאלות לא אומר שיש תשובות, ואפשר לומר שרוב הדורשים מסתפקים בהסבר הפשט כי חוסר כבוד בין תלמידי רבי עקיבא לבין עצמם גרם לקטל ההמוני. מכאן הם מפליגים בזכות מידת הכבוד לאחר וכמה ראוי וחשוב העניין וכיו"ב עד הצלצול להפסקה. יש פרשנים המציינים כי ההנחיה לנהוג מנהגי אבלות הופיעה לראשונה בתקופת הגאונים, ופרוגרסיבים שבהם טוענים כי מנהגי האבלות קיבלו תוקף מחודש בימי הביניים בעקבות פרעות שנהגו הנוצרים לעשות ביהודי אשכנז במיוחד בזמן הפסח ואחריו, ומציינים בחצי פה כי הקשר לתלמידי רבי עקיבא כנראה אנכרוניסטי.

אמרנו רוב הדורשים כי לא כולם מחזיקים באותה דעה. יש רבנים שנתלים בפרשנות מאוחרת של רבי שרירא גאון בתום האלף הראשון לספירה בערך, שאמר כי מיתה רעה שבה מתו תלמידי רבי עקיבא היא שמדא – דהיינו בגזירות דת, או מלחמת דת. כאן נפתח פתח חדש לפרשנות והמסקנה המתבקשת היא שמתו במרד נגד הרומאים. רבי עקיבא עודד באופן פעיל את המרד, ולכן סביר שתלמידיו התגייסו לצבאו של בר כוכבא, ויש אפילו שיודעים לומר כי נספו כולם בקרב על ביתר.

אז יש לנו שתי תשובות וראו כמה הן רחוקות זו מזו. האחת – הרשמית והנפוצה יותר – טוענת שמתו מידי הקב"ה כי לא הקפידו בכבוד חבריהם, שזו סיבה מטורפת לחלוטין המטילה על השם יתברך את האחריות למעשה ומעלה שאלות תיאולוגיות כבדות משקל. והשנייה – המוצנעת יותר – אומרת שנתנו נפשם בקרב למען העם והארץ במצוות רבם. ועולה השאלה למה יש לנו שתי תשובות מנוגדות כל כך ולמה דווקא זו שמסתדרת עם העובדות ההיסטוריות נעדרת מהתלמוד ומופיעה בכתובים רק מאות שנים מאוחר יותר, מה שמעיד שהסתובבה בין חכמים בע"פ והיתה ידועה להם כל העת.

אנסה ברשותכם להסביר כיצד ייתכן הדבר באמצעות סיפור רצח רבין. התשובה לשאלה כיצד מקבע הציבור הדתי-ימני את רצח רבין בזיכרון ההיסטורי שלו אינה ברורה עדיין. כל שנה אני רואה יותר ויותר חובשי כיפות סרוגות בטקס האזכרה השנתי לרבין בטכניון, ובה בעת, בשיטוט בין הטוקבקים באתר ערוץ 7 אני נתקל לא מעט בשם שמפניה כדוגמה לקונספירציה האולטימטיבית. הרב יואל בן נון קרא לחשבון נפש על חלקה של הציונות הדתית בהסתה לרצח והרב בן נון כבר לא גר בעופרה, היכן שגר בזמן שקרא. בהרצאה של הרב ערן טמיר הוא קורא לכבד את רבין האיש ולשלול את דרכו, וכשהוא אומר: "אני נוסע בכביש 6, לא בדרך רבין", הקהל פורץ בצחוק משוחרר של הנאה מהחידוד. כלומר, יש כאן שתי תפיסות סותרות הדרות בכפיפה אחת וזה לא מפריע לאיש. אגב, אין זה עניין נדיר ביהדות הרבנית ופרשנויות סותרות תמצאו כמעט בכל נושא שתבדקו.

בליל דומה של רגשות אשם ואידיאולוגיה לאומנית נטולת רחמים, עמד בגרונם של חכמים גם לאחר כשלון המרד ברומאים. בחירתם היתה זהה לזו של רבני הציונים הדתיים היום. מצד אחד כאבו את מות התלמידים וכשלון המרד, ומצד שני סירבו ליטול על עצמם או לייחס לעקיבא אחריות כלשהי למאורעות. ההתנערות מאחריות תקפה גם לפירוש כי מתו כולם מאסכרה, שהרי גם במקרה כזה היתה מתבקשת השאלה אם לר"ע לא היה שום חלק בכך שתלמידיו חטאו בהמוניהם במעשה שדינו מיתה.

הדברים מקבלים משנה תוקף במשנתו של הרב אורי עמוס שרקי, מהרבנים החשובים בציונות הדתית, ולדעתי מהחשובים בכלל. שרקי אומר שני דברים מעניינים: הראשון, הוא מקנה לרבי עקיבא תפקיד מכריע בתכנון המרד. שרקי דורש על הסיפור הידוע בהגדה של פסח: "מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן, שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה"… וכן הלאה, ומסביר כי ההתוועדות נועדה לתכנון המרד ברומאים. כלומר הוא מכריע באופן מפורש בשאלה מה היה תפקידו של עקיבא במרד ונותן לו ולרבנים האחרים אחריות עליונה כהוגה והמתכנן.

בנוסף לזאת אומר הרב שרקי במקום אחר, כי מכיוון שנכשלו תלמידי עקיבא במרד, ובעקבות כשלונם תוקנו מנהגי האבלות, יש מקום לבטל מנהגים אלו שכן בימינו צלחה המרידה ואנו חיים בחירות תחת שלטון עצמי ועצמאי. כלומר, על אף שהרב שרקי רואה בעקיבא את מי שיזם את המרד אין הוא מייחס לו שום אחריות לתבוסה ומטיל את האחריות על תלמידיו.

ועל הניסיון הזה לרבע את המעגל ועל משמעותו הרת הגורל לגבינו נרחיב בפוסט הבא.

שבת שלום.

 

 

הטרמפיסט

לפעמים אני רואה אותו בדרך לעבודה, בדרך כלל בצומת חורב, עובר בין המכוניות העומדות ברמזור בחלונות מוגפים, וגם מי שלא מכיר אותו יכול מיד לראות שהוא גרוע באופן יוצא דופן. כלומר, עצם העניין שהוא נאלץ לעשות את זה, כבר אומר שהוא גרוע בהרבה דברים. אבל הצורה המחורבנת שהוא עושה את זה הופכת אותו לגרוע ברמה אחרת, שבוודאי היתה מציבה אותו כמועמד מוביל לפרס ישראל, במקרה שהיתה קטגוריה מתאימה. למשל, פרס האי-תרומה הלא-משמעותית ביותר לעצמך ולחברה. דבר ראשון, איפה הכוס, בנאדם? כאילו, מה הקטע שלך? אם זה מה שבחרת לך בחיים, לפחות תעשה את זה כמו שצריך. תעמוד עם כוס. אף אחד, שכבר מוכן לפתוח את החלון ולזרוק לך כמה מטבעות, לא רוצה להניח אותן ביד שלך, שאלוהים יודע איפה היתה בלילה האחרון. המקסימום שהוא מוכן זה לזרוק אותן מגובה בטוח לתוך כוס, ואפילו את זה אתה לא מאפשר לו.

אתמול בבוקר עמד ונעץ בי מבט ממושך כשהמתנתי בפנייה לפיק"א. נענעתי בראשי לשלילה כדי להבהיר לו שלא, אבל הוא גם כן נענע בראשו לשלילה וסימן באצבעו על המושב הפנוי לצידי. הוא רצה טרמפ. טוב, לזה לא היה לי תירוץ, וסימנתי לו שיעלה. הוא זינק במהירות מפתיעה, פתח את הדלת, התיישב, נחגר, ואמר תודה נטולת חולם, שנשמעה כמו תדה, שבנסיבות אחרות יכולה היתה לשמש אפילו כתרועת ניצחון על ביצוע מבריק, כמו טה-דה!

הרמזור התחלף ויצאנו לדרך. הוא התמיד בשתיקתו.

"למה אתה לא עומד עם כוס?", שאלתי. "היית עושה הרבה יותר כסף".
"נו, מספיק עם כוס", התרגז, "כולם כוס, כוס, כוס. אני לא כוס. סגנון שלי בלי כוס".

וואו. לזה לא ציפיתי. לבנאדם היה קונספט.

"אז מה סגנון שלך?", שאלתי.
"רוצה נותן – נותן, לא רוצה נותן – לך קיבינימאט, לא יודע מה רוצה – גם לך קיבינימאט".

זו היתה לולאה מושלמת: תנאי א', תנאי ב' ותנאי יציאה. הבחור היה מתכנת בימיו הטובים.

"למה אתה הכי מתגעגע?", שאלתי אותו.
"יוטיוב", אמר. "רק יוטיוב". ואז הפנה גופו כלפי בחצי סיבוב ושאל: "מה חדש ביוטיוב? יש חדש?"
"יש הרבה טראמפ", אמרתי.
"נו, זה לא מעניין", אמר.
"יש לואי סיקיי חדש".
"באמת?…", אמר ונשמע צער בקולו. "ספיישל מלא?"
"מלא מלא, אם כי ראיתי רק כמה קטעים בינתיים", אמרתי, ואז הוספתי כדי לנחם אותו: "אבל נראה שזה כבר לא זה. נראה שהוא איבד את זה".
"מה אתה אומר?", ספק כפיים בחוסר אמון.
"הוא בא עם חליפה", אמרתי, והוא מיד הבין אותי: "חליפה? לואי?!", אמר באכזבה. ואז הוסיף: "אין יותר עם מי לסמוך", ולא היה ברור אם רצה לומר "אין יותר על מי לסמוך" או "אין יותר עם מי לשמוח".

הגענו לצומת זיו ועצרתי בתחנת האוטובוס כדי לאפשר לו לרדת. הוא שיחרר את החגורה אבל נשאר לשבת, ולפתע אמר: "ומה אם אני ישחוט אותך ויקח טויוטה שטחים וישחוט טויוטה ויסע לקפריסין בנופש?"

טוב, זו בהחלט היתה אפשרות שהיה עלי לקחת בחשבון, אז עניתי לו: "ומה אם אני ישחוט אותך ויזרוק אותך בים ודגים יאכלו אותך שעד שתגיע לקפריסין לא יישאר אפילו סתימות בפה שלך שידעו לזהות איזה שם לכתוב בקבר שלך?" למעשה לא אמרתי לו את זה, כי כל הסיפור הזה בכלל לא היה. אני מציין זאת רק כדי שלא תדאגו שנהגתי בחוסר אחריות שכזה.

הוא חייך ופתח את הדלת, ולפני שיצא אמר את המלה האחרונה: "רק תזכור – בלי כוס".

ובזה נאלצתי להסכים איתו. אם כבר לעמוד בצומת – אז בלי כוס.

מוקדש באהבה לרונית היקרה. תודה רוניתקה!

 

עגלון

אמש מלאו מסכי הטלוויזיה בתוכניות דת לחג. באחד הערוצים אירחה סופי צדקה בשמלה אדומה לוהטת שני דתיים, ובערוץ האחר ערכו אראל סגל, דרור פויר ודרור גלוברמן, כנראה על סמך להקת הרוק הנחמדה שלהם, מופע התבטלות של החילונות מול הכיפתיות הסרוגה.

במפגש בין בן גוריון לרב קרליץ שקבע לכאורה מסגרת לדיון בין דתיים לחילוניים בישראל, אמר הרב כי עגלת הציונות הריקה חייבת לפנות דרך לעגלת הדתיות העמוסה. אז אם בעגלות משא עסקינן, אראל סגל הוא אחד העגלונים הידועים אצלנו. הוא נוהג את עגלת הציונות הדתית כקרקס נודד בין במה לבמה ומופיע תחת כל עץ רענן, ופיו מפיק אמרות ותוכחות כאחד הגדולים.

הדימוי הארץ-ישראלי של העגלון הוא של איש חביב וסבלן, אולי בהשפעת השיר על ליפא העגלון. אבל הדימוי במקומות מהן באה עגלת הדתיות העמוסה של קרליץ הוא של אדם פשוט, לעיתים גס רוח, שמתעסק כל היום עם סוסים, לא עלינו.

זכות הסיכום בדיון אתמול ניתנה לסגל, והוא אמר כי אנו חיים בתקופת השיא של העם היהודי בכל הזמנים. יש לנו מדינה חזקה ועם חזק והכל חזק ומחוזק לחוזקי חזקיא ורק חסר היה שינפנף בחוזקה בחזוק.

ויושבים פויר וגלוברמן, ומהנהנים בהכנעה ולא קם איש ואומר לסגל – ואללה אחי? זו רמת ההשכלה הדתית-היסטורית שלך? על זה שילמנו מיליארדים? כאילו ברצינות, זה השיא של היהודים? המדינה המבוהלת והחרדתית הזו? לא ממלכת החשמונאים, ששרדה יותר משנותיה של זו, והגיעה בשיאה לפי שלושה משטחה, וגם לא ממלכת שלמה שהתנ"ך עצמו תיאר כהתגשמות הבטחת אלוהים לעמו?

וַיַּעֲמֹד (המלך שלמה) וַיְבָרֶךְ אֵת כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל: קוֹל גָּדוֹל לֵאמֹר. בָּרוּךְ יְהוָה, אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֵּר: לֹא-נָפַל דָּבָר אֶחָד מִכֹּל דְּבָרוֹ הַטּוֹב, אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדּוֹ.

ופירוט מלא של רגע השיא של ההיסטוריה היהודית מופיע כמה פסוקים קודם לכן, במלכים א' פרק ח':

וַיָּבִאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת-אֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה אֶל-מְקוֹמוֹ, אֶל-דְּבִיר הַבַּיִת–אֶל-קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים: אֶל-תַּחַת כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים. כִּי הַכְּרוּבִים פֹּרְשִׂים כְּנָפַיִם אֶל-מְקוֹם הָאָרוֹן; וַיָּסֹכּוּ הַכְּרֻבִים עַל-הָאָרוֹן וְעַל-בַּדָּיו מִלְמָעְלָה. וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן-הַקֹּדֶשׁ עַל-פְּנֵי הַדְּבִיר, וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה; וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה. אֵין בָּאָרוֹן, רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים, אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה בְּחֹרֵב–אֲשֶׁר כָּרַת יְהוָה עִם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן-הַקֹּדֶשׁ; וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת-בֵּית יְהוָה. וְלֹא-יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן: כִּי-מָלֵא כְבוֹד-יְהוָה אֶת-בֵּית יְהוָה.

ומה היה אחר כך כולנו יודעים. או שלא, בעצם.

השותף

אתמול היינו אצל המשפחה ברמת גן. חג, על כל המשתמע. הגיע גם האחיין הפרוגרסיבי שלי שלומד היסטוריה וספרות השוואתית באוניברסיטת תל אביב. בחור כלבבי ושמחתי לראותו. יש לנו תמיד שיחות מעניינות, ולפני כמה שבועות שלחתי לו קישור לנובלה שלי. ביקשתי שיקרא ויחווה דעתו, וגם שיואיל וישתף בין חבריו ומודעיו הרבים. אבל מיד כשנפגשו מבטינו משני עברי הסלון בהמולת ה"שיואו, כמה זמן לא התראינו" וה"איזה יופי שבאתם", ראיתי שהוא שכח מזה. מבטו הסגיר בהלה קלה בסגנון "וואי וואי וואי, עכשיו הלך עלי".

עוד לפני שפתח פיו להתנצל פטרתי אותו מכל אי הנעימות שוודאי עלתה בו, ואמרתי שירגיע ושאין שום חובה לקרוא ובוודאי שאין דחיפות, וכל כוונתי היתה רק שישתף עם חבריו בשלב הזה כדי להפיץ את הספר בין כמה שיותר אנשים. מבטו שהביע הקלה בעקבות דברי ההרגעה שלי התחלף כעת במבוכה, ואז הבנתי שלא רק שהוא לא קרא – הוא גם לא שיתף.

– "אבל עוד לא קראתי", התנצל, "איך אוכל לשתף"?

איך תוכל לשתף??? יא כפוי טובה שישן אצלנו כל פעם שהוא נוסע לצפון וגם מביא חברים, ואלף פעמים שילמתי עליו במסעדות כשנפגשנו, וכשהיה קטן לקחתי אותו ללונה פארק וגם לקיפצובה. אתה משתף סרטוני חתולים ומימים על שרה נתניהו, אז ספר שכתב דוד שלך אתה לא יכול לשתף? אוקיי, הוא התרעם, שמעתי אותך, לא הבנתי שאתה ממש מתכוון לזה, כלומר לשתף.

אחותי שהבחינה בניצוצות שמתחילים לעוף ביננו פצחה במחיאות כף והזמינה את כולם לשולחן. אצל רומנים אוכל זה האמא והאבא של כל התרופות. בחרתי לעצמי מקום בקצה השולחן, הכי רחוק מהפזבנק הקטן, ושקעתי בזעף בצלחת שלי. בקצה העין ראיתי שהוא מתעסק בטלפון שלו. הוא הניח אותו על השולחן לידו ואכל כשכל תשומת ליבו מופנה למסך. פניו החליפו הבעות מסקרנות, לתימהון, לחיוך משועשע, והבנתי שהוא הוריד את הספר מהאתר ועכשיו קורא בו. לפתע הרים עיניו מהמסך ולפני שהספקתי להסיט את עיני הצטלבו מבטינו והוא זקף אגודל ונענע בראשו במחווה של הערכה. בסך הכל בחור טוב, מה יש לומר. מודה ועוזב ירוחם.

אחרי הארוחה יצאתי לגינה והוא מיד הצטרף. "פתיחה מרתקת", אמר. "זה נראה ממש טוב. למה אתה לא עושה עם זה משהו?" מה אתה רוצה שאעשה עם זה, תמהתי. "לא יודע, תפנה להוצאות. אולי מישהו יקח את זה". מה יכולתי לומר? שכבר פניתי להוצאות לפני חודשים ארוכים וטרם קיבלתי תשובה? שאין לי סבלנות בגילי להמתין לאיזה לקטור פוץ בן גילו שיתן לי אישור על משהו שעשיתי?

תחת זאת אמרתי לו שמכל האנשים ציפיתי שדווקא הוא יעריך את המסלול שבחרתי, עם כל התיאוריות שהוא מדלקם על שבירת ההגמוניות המסורתיות והעברת מוקדי הכוח ועיצוב התודעה משליטתם של גופים פוליטיים-מסחריים לידי שיח ציבורי פתוח וחופשי. "אוקיי", הוא אמר, "אני בהחלט עומד מאחורי הדברים, אבל מה לעשות שהעולם מתנהל היום בצורה מסוימת, ואם אתה רוצה להצליח אתה…" וכאן הוא נתקע והשלמתי עבורו: צריך לשתף פעולה עם ההגמוניות המסורתיות.

"אוקיי, אני אשתף את הספר שלך!" הוא התרגז, "אני אשתף ותראה שאף אחד לא יפתח לקרוא. אנשים חיים היום בביטים וכדי להביא אותם לקרוא ספר צריך לייצר הייפ. ביקורות חיוביות, תוכניות אירוח, מיצוב על המדף בחנות, עטיפה מתאימה, קידום ברשתות חברתיות, הכל צריך לעבוד ביחד ורק אז, ורק אם יש לך גם מזל – זה יתפוס".

הוא למד כדי להיות אינטלקטואל ודיבר כמו איש שיווק. ליבו היה במקום הנכון אבל הוא לא הצליח אפילו לדמיין בנפשו כיצד נראית חירות מחשבה. שקענו שנינו בשתיקה מדוכדכת והרהרנו במצב בכללותו. ואז הוא אמר: "אני אקרא ואשתף וגם אכתוב כמה מלים משלי כדי לאפנן את המסר לתדירות שהם מקשיבים, האנשים שסביבי. אחרת זה יעבור דרכם מבלי שירגישו". לקח את שני הקליקים המחורבנים שביקשתי ממנו והפך אותם לננוטכנולוגיה.

עצבות גדולה ירדה עלי. אולי המחיש לי בדבריו עד כמה אני לא מעודכן ברוח התקופה. אולי חיזק את דעתי שהדור שלו כבר אבוד ולא נזכה לראות מהם שום תיקון עולם. ואולי היו אלה הסלטים הקנויים שהחלו להעלות צרבת במעלה קיבתי וסימנו שהגיעה השעה לקום ולחזור לחיפה.